שלוש שש שש אפס חמש

שוב חוצה באדום, עוצמת עיניים, מתמהמהת. מת מה ה מה הת.       קשה לי לכתוב. אבל יש המון.  

  כשיש לנו יותר דברים לעשות משהזמן יכול להכיל, אנחנו פולשים למרחב של האין זמן, של הלא- זמן. מרחב זה הוא אינסופי.  כך יוצא מצב שאין לנו זמן אבל יש לנו אין סוף של אין זמן, שאנחנו פועלים בתוכו. תהייה- כשיש לנו מעט דברים לעשות- כלומר, מעט יחסית לדברים שהזמן יכול להכיל, הם לא תמיד מתבצעים ולעיתים קרובות נדחים. מצד שני, כשיש לנו יותר מדי דברים לעשות, "באופן פלא" אנחנו מספיקים הכל. האם "אופן הפלא" הזה הוא בעצם אותה פלישה למרחב חסר זמן? והאם יש דרך נוספת לפלוש לאותו מרחב ללא צבירה של משימות שהזמן נמנע מלהכיל?     עליתי כל כך גבוה שנעקרו לי השורשים. מכאן אפשר או להתעופף למעלה או להתרסק למטה. שורשי היו הדבר שחיבר אותי לכאן. הכי מוכרים, הכי מנחמים. רק להם הרגשתי אחריות, סיבה. ובכל זאת- ייחלתי לעקירתם. לא חשבתי. לא נזהרתי במילותיי. לא ידעתי שככה זה יהיה. לא הייתי מוכנה. אני מתפללת אליהם. לא הספקתי להפרד.     למה אנחנו נהנים ממין? השם ידע שיום אחד נבין שלא כדאי לנו להתרבות ומוטב כי נכחד. כדי להבטיח את קיום הגזע האנושי  [כמו שהוא מבטיח את המשך קיומם של אורגניזמים חי...

  היום התעוררתי בבוקר בתחושה כזאת של "נו, הבנתי את הבדיחה, חלאס"... אין לי מילים אחרות לתאר את התחושה הזאת. פשוט הסתובבתי שעות במן ציפייה שמישהו או משהו יצוץ ויגיד לי שזהו, שנגמר, שלא מסתלבטים עלי יותר.... זהו.... הבנתי את הבדיחה הדפוקה והמעוותת... עכשיו מספיק.... אבל אף אחד לא קפץ עלי בפרצוף שמח וצעק 'סתאאאם', ועכשיו כבר ערב והכל נראה אפילו יותר מגעיל מבבוקר, או מאתמול או משלשום  

  8:03.  מתעוררת. מסתכלת בשעון. ספירלה של דייסת מחשבות. משימות היום מלאות טיפות טל מאָסטרָליה. אפּי מתבלבל ונהיה גדוש עם חזרתו לעולם. אני מתיישבת. מפילה ראש של וויד יקר אך איכותי. אני הולכת לחרבן ולהשתין ולצחצח-בכאילו-שיניים. בשובי אל המיטה אני מחשיכה את החדר לשם ההשראה. אולי השטן הזה ימצא סוף סוף מפלט דרך קצה העט, והקצה דק ממחט... שחררתי את המושכות. אני נשענת אחורה והופכת לג'לי אנושי, לפאקינג בלוב. גופי נח על הסוס שדוהר כמו מטורף, מושפע לחלוטין מתנועותיו.  איני נבהלת. איני מנסה לעצור נפילה. אני מתמסרת אליו וסומכת עליו. האקטיביות שלי מתחת לאפס. הסוס שלי ענק וחום, סוס הרבעה אגרסיבי. סוסי שלי, אל פחד. התהום הכי עמוקה כבר מאחורינו. אתה יכול ללכת לאט עכשיו. סוסי שלי מקשיב אך רגליו רחוקות מהאוזניים. בכל צעד לוחשת האדמה לרגליו "עכשיו מהר", "עכשיו לאט", "עכשיו לקפוץ"... כשהאדמה תרצה מפגש אישי איתי, פנים מול פנים, בלי סוס שיפריד בינינו- היא תלחש לרגליו לקפוץ קפיצה פתאומית שתשגר אותי ישר אל המפגש המיוחל. אנסה לדבר לעניין, גם אם פי יהיה מלא חול.