טקסים

תמיד רציתי לכתוב על הטקסים שהיו לי. לאגד את כל החוקים לכדי מסמך.
האמת היא שכבר בגיל 8 כתבתי מחברת ובה החוקים, אבל חצי מזה כתוב בשפה הסודית שלי, וגם לא כתובים שם כל החוקים, רק הבסיסיים ביותר. [מתי להתפלל, מתי להתנצל, לתקן את הדברים הלא טובים שעשיתי...]

תמיד הייתי ילדה מסודרת ואובססיבית. היו לי חוקים משונים משלי לכל דבר, והכל היה חייב להתבצע בדיוק מוחלט. הטקס הראשון שזכור לי הוא טקס הלילה, שכלל בתוכו כמה טקסים.

 

אני זוכרת שהטקס הזה היה כל כך ארוך, שאמא הייתה אומרת לי בשעה 6 להתחיל את הטקס שלי, כדי שאוכל ללכת ב8 לישון. החלק העיקרי בטקס הזה היה איסוף של "לילה טובים". החוק אמר שאני צריכה להשיג 5 לילה טובים בלילה- שזה היה פחות או יותר הגיוני מאחר והיינו 5 אנשים בבית.

 

איך משיגים לילה טוב?-

אם אני אומרת לילה טוב ועונים לי, אני מקבלת נקודה אחת.

אם אומרים לי לילה טוב ואני עונה זה 2 נקודות. [אם לא עניתי אז אין נקודה].

מכאן- שדי פשוט להשיג 5 נקודות. מספיק שאני אגיד לילה טוב ל3 מבני הבית והם יענו לי, ועוד אחד מהם צריך להיות זה שיגיד ראשון כדי לקבל את 2 הנקודות הנוספות.

אז איפה הבעיה?

החרדה גדלה כל הזמן, וכשהחרדה גדלה, צריך יותר לילה טובים. 5 כבר לא מספיק. לאט לאט "דרשתי מעצמי" יותר ויותר לילה טובים, כי 5 היה מעט מדי. השיא היה 12 לילה טובים.

איך משיגים 12 לילה טובים בבית עם חמישה אנשים [כולל אותי. ומעצמי אני לא יכולה לקבל נקודה]?-

בשביל לקבל נקודה מהתוכי אני צריכה להגיד לו 9 פעמים לילה טוב.

בשביל לקבל נקודה מדג אני צריכה להגיד לו 3 פעמים לילה טוב.

אם כך, בגדול מספיק ש4 מבני הבית יגידו לי לילה טוב, ואז יהיה לי 8 נקודות, ועוד אחת מהתוכי, ואז לשבת מול האקווריום ולהגיד 9 פעמים לילה טוב- ואז יהיו לי 12 נקודות.

הבעיה היא שלא תמיד כל המשפחה הייתה בבית, וגם כשכן, לא תמיד היה עם מי לדבר. אח שלי ידע שזה מלחיץ אותי ולא היה עונה לי בכוונה, כדי לראות את החרדה מציפה אותי.עוד בעיה היא שהדגים באקווריום זזים וכל פעם התבלבלה לי הספירה.

התוצאה- ישיבה ארוכה מול האקווריום ומלמול אינסופי של המילים 'לילה טוב'.

אחר כך גם מול התוכי. כל הזמן גם ניקרה התחושה שאני משקרת לעצמי, שבטח פספסתי, בטח התבלבלתי- לכן לפעמים הייתי מבצעת את הטקס שוב ושוב.

אני זוכרת שכשהייתי נכנסת למיטה הייתי סופרת את הלילה טובים שהשגתי- אבל עוד מוקדם לדבר על הכניסה למיטה- היו עוד טקסים לבצע לפני הרגע המיוחל הזה.

טקס נוסף היה טקס הבובות. היו לי הרבה בובות והן היו מסודרות לפי סדר מופתי על המדף. לכל בובה היה את המקום המדויק שלה. לכל בובה היה גם שם וגיל. כל לילה ישנתי עם בובה אחרת, כדי שאף אחת לא תעלב. אם חס וחלילה שכחתי להחליף בובה באחד הלילות כי הייתי נורא עייפה, אז כל הסדר היה משתבש- והייתי צריכה לישון עם כל הבובות הבאות בתור 2 לילות, כדי שלא יקנאו בזו שנשארה איתי 2 לילות- ככה עד שנגמר הסבב ומתחילים אחד חדש כרגיל. הייתי לוקחת את הבובה שהגיע תורה אל המיטה. את כל שאר הבובות הייתי מרדימה כדי שלא יראו אותי ישנה עם הבובה שהיום זה התור שלה ויקנאו. איך מרדימים בובה?- אומרים לה 3 פעמים- בובה בובה בובה.

בבוקר הייתי מעירה אותן באותה צורה. שוב, כמו עם הלילה טובים- מלמול אינסופי של אותה מילה.

בנוסף, כחלק מטקס השינה, היה עלי לסדר את החדר, לנעול את החלון, לפזר בושם בחדר, על הכרית, וגם במסדרון. לכסות את המראות או להפוך אותן, להפנות חפצים חדים אל קיר או משהו ש'יחסום אותם' או לכסות אותם עם חפץ עגול. להכניס את כל הכסאות בבית שיהיו עד הסוף מתחת לשולחן.

בין כל פעולה בכל התארגנות השינה הזו, שטפתי ידיים. שוב ושוב ושוב.

אחרי שביצעתי את כל הטקס, הייתה מגיעה שטיפת הידיים האחרונה, בה כבר הייתי מותשת לחלוטין. הייתי ניגשת אל המיטה ונשכבת בה, סופרת את הלילה טובים ומוודאת שהכל בוצע כראוי. לפעמים הייתי מצליחה להרדם.

הטקס הזה ליווה אותי עם שינויים קלים בגילאים 5 עד 12 בערך. בגיל 17 הייתה תקופה קצרה [כחודשיים] שחזרתי לספור לילה טובים. ואם כבר טקסים הייתי רוצה לציין כאן שבגיל 9-10, הידיים המסכנות שלי כבר לא ממש עמדו בשטיפות האובססיביות. הן היו פצועות וכואבות לחלוטין. לא יכולתי לעשות אגרוף עם היד בלי שהיא תתחיל לדמם. הלכתי לבית ספר עם כפפות.

כשהייתי בת 14 מצאתי מקום אחר נוח לנתב אליו את האובססיה- ופיתחתי לי הפרעת אכילה. משהו לספור- אני אוהבת לקרוא לזה. כמובן שיש בזה עוד הרבה חוץ מ'משהו לספור', אבל זה חלק מזה. כמו עם הלילה טובים, בהתחלה יש יעד- 5 לילה טובים, ואחרי תקופה זה כבר לא מספיק. רוצים יותר... ככה עם המשקל. קובעים יעד- מגיעים אליו, קובעים יעד יותר נמוך... כמובן שגם את הקלוריות ספרתי, והיה את כל עניין הספורט האובססיבי... הרבה דברים לספור... למשל 100 כפיפות בטן כל יום.. ושוב- כל הזמן התחושה שבטח רימיתי או התבלבלתי, אז מבצעת את הטקס פעמיים כדי לוודא, משמע 200 כפיפות.....

היו לי עוד כמה דברים שהייתי סופרת לפני השינה אבל קצת קשה לי להסביר את זה במילים [זה היה בגילאים 16-19 לפי דעתי]... זה היה מן תנועות כאלה שהייתי חוזרת עליהן וסופרת. הייתי צריכה לעשות 100 אבל כמובן שתמיד הייתי עושה יותר.... רק לוודא, וזה.....

 

הטקסים שלי היום-

גם היום, כן כן, אני סופרת לפני השינה. לא בכל לילה, רק בלילות בהם החרדה גבוהה. היום זה לא מלווה בתנועות, אלא פשוט סופרת אחורה ממאה עד 0, ואם מתבלבלת חוזרת אל הנקודה בה התבלבלתי [כמובן שתמיד חוזרת יותר אחורה ממה שצריך.. כדי לא לרמות]... גם היום אני מסדרת את החדר לפני השינה [זה לא סדר רגיל, זה סדר שהוא ספציפי למצב שינה]. היום זה לוקח לי הרבה פחות זמן מבעבר- אני יכולה לסיים את טקס השינה שלי ב10 דקות! ואני חושבת שזה יחסית בסדר, כי לכל בנאדם יש את הכמה דברים האלו שהוא עושה לפני השינה- אמנם אצלי זה באובססיה ודייקנות וגם עושה דברים משונים... אבל נו, זה שאריות. שאריות של הילדה החרדתית שהייתי.

פעם היו לי גם טקסים משונים בנוגע לנשימה אבל היום הם כבר לא קיימים.[איפה מותר לנשום ואיפה אסור- כשיש 'סכנה' צריך להפנות את המבט הצידה מהסכנה ולנשום. סכנה יכולה להיות גם לעבור ליד אישה שמנה או איש חולה].

גם היום אני מרבה בשטיפות ידיים, ולאחרונה [מודה בבושת פנים] נהיה לי הרגל מגונה- כשאני מרגישה מלוכלכת במיוחד אני מוסיפה מעט אקונומיקה ומערבבת אותה עם הסבון. – זה קורה מעט ואני משתדלת שלא לעשות את זה.

גם היום אני מקפידה בנוגע לכסאות ולחפצים החדים, אבל את המראות אני מותירה במנוחה לבצע את תפקידן.

יש לי עוד הרבה טקסים משונים וקבעונות שרק האנשים הקרובים אלי מכירים:

כשאני הולכת ברחוב עם מישהו, אני חייבת להיות בצד שמאל.

על המיטה בחדרי יש איזור שמוקצה לאורחים, שהוא החלק שמאמצע המיטה לכיוון הרגליים. החצי השני של המיטה [הצד ששמים בו את הראש] הוא בשבילי בלבד. לאף אחד אחר אסור לשבת שם.

יש לי גם כל מני טקסים כשבאים אורחים לכאן, ואז אני מסדרת את החדר ל'מצב אורחים'- שהחלק הכי חשוב זה לשים כיסוי על המיטה, כדי שהחברים לא ילכלכו לי את המצעים. החברים שלי כבר יודעים שעד שהמיטה לא מכוסה אסור לשבת.

בנוסף, זה מפריע לי שמפנים אלי סוליה של נעל. [גם אם זה מרחוק ובטעות, אני לא אוהבת שהסוליה פונה לכיוון שלי].

ועוד כמה קבעונות...- הבדים שאני לובשת, הגרביים שסרבתי להוריד מאז גיל 3 [כן, אפשרי למצוא אותי עם מגפיים בקיץ], אני אוכלת באותה קערה ואותה כף [!]מאז גיל 3 ומרגישה רע כשאני רואה מישהו אחר משתמש בהם.... ועוד הרבה דברים קטנים שעכשיו אני בטח לא זוכרת....

 

זהו..... לא יודעת.... זה לא פוסט מעניין או משהו... אבל רציתי לכתוב את זה במסודר. גם פה רציתי לסדר, כמו תמיד...

מסדרת את הכל חוץ מאת מה שבאמת צריך.....

 

יום נעים, בלוגרים

 

 

 

והרי לכם עץ יפה ואנושי שצילמתי.