פוסט שכתבתי אתמול+יצירה חדשה.

 היום התעוררתי בבהלה. מיקי, התוכי האהוב שלי, שבדרך כלל שקט במיוחד, צרח וצווח שלא כהרגלו. אולי בכל יום אחר לא הייתי מזנקת כך מהמיטה, אבל היום...

היום לפני 8 שנים פופאי האהוב לי נפטר. לפני פופאי גידלתי דגים ואוגרים, שכמובן גם אליהם הייתי מאוד קשורה, וכל מוות של אחד מהם היה שובר את ליבי. כולם נקברו באהבה וכאב גדולים, לכולם הכנתי מצבות קטנות מקיסמים.

אני זוכרת שפעם פיטרו אותי מעבודה בחנות חיות, כי באמצע יום העבודה יצאתי לקבור בחוץ את אחד הדגים שמת, אבל זה לא הנושא.

פופאי הצטרף למשפחה שלנו כשאני הייתי בת 9. אני זוכרת את הערב הזה היטב. היינו בבית, אני ואבא. אמא הייתה בעבודה. אבא ישב מול המחשב ואני הרגשתי בודדה. אני לא יודעת מאיפה הרעיון הזה עלה במוחי, כשפניתי אל אבא- "אבא. אני רוצה תוכי".

למרבה הפלא אבא הסכים, ואפילו שלח אותי להתלבש במהירות. אני לא זוכרת מה לבשתי, אבל זוכרת את הנעליים שנעלתי. הן היו ירוקות עם פסים אדומים. נסענו אל חנות החיות. המוכרת הסבירה לנו מעט על התוכים, והחלטנו שנלך על תוכי מסוג קוקטייל. היא הגישה לנו כלוב עם הרבה תוכונים מתוקים בפנים וביקשה שאבחר. לבחור זה קשה. בחרתי את פופאי הססגוני שגופו צהוב, ונראה כאילו עוטה על עצמו אפודה אפורה.

הבאנו כלוב שהיה לנו בבית והשארנו אותו באוטו. המוכרת אמרה שהתוכי מחונך ואפשר ללכת איתו כשהוא על הכתף עד לאוטו. פחדתי מאוד. החזקתי את פופאי על בית החזה שלי וחיבקתי אותו. הגענו לאוטו ומשם גם אל הבית.

פופאי התאקלם נהדר. הוא היה תוכי מדהים בחכמתו. במהרה למד לפטפט מילים רבות למרות שתוכים מסוגו לא מרבים לפטפט. הוא הבין המון מילים, את כולן, למען האמת. הוא ידע מה זה בוא ומה זה Up [כשרציתי שיעלה על משהו]. הוא היה שותה איתי תה ואוכל איתי קורנפלקס. היינו מתקלחים יחד. קוראים יחד ספר. הוא מאוד אהב במבה והיה גונב לי חתיכות ישר מהפה. הייתי קשורה לפופאי מאוד, יום אחד אפילו ביצעתי טקס חתונה רשמי בינינו, כשהחזקתי זר פרחים לבנים.

כשהייתי בת 14 פופאי נפטר. בבוקר אותו יום, פופאי צווח צווחות מחרישות אוזניים- אך מאחר והיה תוכי רעשן מטבעו ונהג לצרוח ולצווח להנאתו, לא ייחסתי לזה חשיבות רבה. זה היה בשעה 7 בבוקר, כשהוא התחיל לצרוח וניסה להעיר אותי. אני כעסתי. אני זוכרת ששמתי את הכרית על הראש כדי לא לשמוע. רציתי לישון.

בצהרי אותו היום פופאי נפטר. עד היום התחושה הנוראית הזו לא עוזבת אותי. התחושה שפופאי קרא לי בכל כוחו כדי להפרד, ואני לא רציתי לשמוע. התחושה שפופאי סחב כמה שהוא יכל, גם אותי וגם אותו, וכשהוא היה צריך אותי לא הייתי שם. התחושה שהתעלמתי מכאבו. תחושת האשמה...

אני יושבת עכשיו בחדר מול המזגן וזה לא עוזר. גופי בוער מחום והדמעות לא מפסיקות לזלוג.

תקופה קצרה אחרי שפופאי נפטר, אבא שלי הופיע בבית עם תוכי חדש מאותו הסוג. כעסתי מאוד. נשבעתי שלא אטפל בו. לא רציתי תוכי חדש, לא רציתי "תחליף", וגם לא היו בי את כוחות הנפש לטפל במישהו ולדאוג לו, אפילו לא לעצמי. לצערי, מוחי הקודח ונפשי הסוערת לא נתנו לי מנוח אף פעם. מאותה שנה והלאה סבלתי מדכאונות עמוקים ומחשבות אבדניות שלא פסקו.

טיפלתי במיקי, התוכי החדש, ברמה הכי בסיסית שיש- נתתי לו אוכל ומים, וכשהנפש הרקובה שלי הייתה מתמלאת מעט, הייתי גם מעניקה לו מעט אהבה [אלו דברים, שלעצמי למשל- לא ממש נתתי]. עם השנים הלב שלי, שלמרות הריקבון מלא חמלה- לא עמד באותן עיניים גוזליות שמביטות בי. הדבר ממנו חששתי קרה- התאהבתי במיקי. למרות האהבה לא היו בי את כוחות הנפש לתת לו את מה שבאמת צריך, אך מיקי הפגין קבלה, אמפתיה ואורך רוח. כשהיו בי מעט כוחות להעניק לו אהבה, הוא היה מקבל אותה בהתמסרות מוחלטת, וכשלא היו בי את הכוחות האלו- גם את זה היה מקבל.

 

מיקי אצלי כבר 8 שנים. הוא הגיע אלי "יד שניה" כך שאני לא יודעת מה גילו המדויק, רק יודעת שהוא כבר זקן יחסית לתוכים מסוגו. מיקי חולה כבר כחצי שנה. לצערי, בתקופה זו של חיי, הזנחתי את עצמי וגם אותו. אני מנסה לתחזק את שנינו, מנסה בכל בכוח. במשך כל השנים האלו ביקשתי מאבא [שהוא זה שהביא את מיקי לכאן] שיעזור לי בטיפול שלו כי אני לא מצליחה לבד. רק לאחרונה, לפני ימים בודדים, אבא נהיה מעט שותף בטיפול בו- וזה באמת מקל עלי.

לא אוכל לסבול שנית את תחושת האשמה. אני מתפללת לאלוהים בכל יום שירפא למיקי את הבטן [והעין]. אתמול, במקרה או לא במקרה, נתקלתי בקובץ וורד במחשב שלי, שכתבתי לפני כ-6 שנים, ובו כתוב כך:

 

עומדים למות 

לא כולם.

רק אני והתוכי.

פוצעים את עצמינו ומצייצים בשקט.

בחושך.

לא אוכלים.

לא מדברים.

כל יום שעובר כואב לי עליו.

אני קמה בבוקר, ובודקת ככה.. אם הוא עדיין חי.

עליו כואב לי, עלי פחות

אני יודעת שאני זאת שהורגת אותנו ואין כוח לעשות משהו.

לא לגבי.

לגביו.

הלוואי שיכולתי להציל אותו.

למה אני כזאת?

למה לקחת אותו למקום המסריח שלי? למה?

תמותי לבד, אל תהרגי אחרים איתך.

 

 

אז היום, באותו התאריך בו פופאי עזב אותי כאן לאכול את הדייסה המרה שבישלתי והמריא לעולמות אחרים- מיקי בחר להעיר אותי באותן צווחות בדיוק. קפצתי מהמיטה בבהלה ורצתי אליו. חיבקתי אותו חזק חזק. עשיתי כל מה שיכולתי בכדי להקל על מחלתו. כמעט 5 שעות הוא היה צמוד אלי, לא הסכים לזוז ממני. בכל פעם שעזבתי אותו לרגע [אפילו כדי לעשות פיפי] הוא התחיל לצעוק. עכשיו סוף סוף הוא נרגע והסכים לחזור אל תוך החדר שלו [לא אוהבת לקרוא לזה כלוב, למרות שאני יודעת שלקרוא לזה חדר זה שקר].

 

אני מקווה שמיקי סולח לי שאני לא אמא מושלמת. אני מקווה שהשם שומר עליו איפה שאני לא מצליחה. אני מקווה שכשהוא ימות, זה יהיה מזקנה ולא מהזנחה וצער.

הלכתי היום לקבר של פופאי. אחר כך גם לקבר של חתולי שנמצא ממש ממול. הנחתי שם אבנים לזכר כל בעלי החיים שהיו לי- אפילו לזכר ניקי הדג המתוק שחי אצלי תקופה ארוכה יחסית לעובדה שהוא דג. אחר כך הנחתי גם אבנים לזכר כל שאר בעלי החיים שמתו בשואות, בטבחים, בתעשיית המזון והפרווה, ולזכר אלו שהלכו 'לשם המדע'. בכיתי את כאבם.

הבוקר הזה מוקדש אל החברים הכי טובים שלי- בעלי החיים, ובשביל נושא כזה צריך פוסט בפני עצמו. זה לא לעכשיו. 

פופאי שלי, אני אוהבת אותך. היית לי חבר אמת.

מיקי, אני אוהבת אותך. לימדת אותי מה זו אחריות, לימדת אותי צורות אחרות של אהבה וקבלה אינסופית.

פונצ'ה, אני אוהבת אותך כל כך. לדמיין את החיים בלעדיך זה דבר כמעט בלתי אפשרי, הדמעות ישר מציפות.

 

השם, תן לי כוח. תן לי שמחה כדי שאוכל לדאוג לכל אהוביי שאינם יכולים לדאוג לעצמם. בבקשה תעזור לבעלי החיים. תעזור לנו, בני האדם, לעזור להם. לעזוב אותם במנוחה. עאלק כבש בית. [אוף- זה באמת כבר נושא אחר., וגם השאלה של טיפול בעזרת בעלי חיים. – לקבל מהם ולתת זה בסדר, כך זה צריך להיות... השאלה איך נכון לעשות את זה? בעידן הזוי כמו שלנו... אם היינו בעידן אחר בכלל לא היה צורך במחשבות על הנושא, כמו שלא היה צורך במכוני כושר, למשל.]

 

 

 

עד הפעם הבאה, אסתי [יותר מדי קלונקס, לעזאזל פצעתי את ידי מתוך שינה, תוך חלום על איזו אפוקליפסה]

 

 

 

[וזה סתם איזה חרא שיצא לי בזמן בייביסיטר, אחרי שהילדים נרדמו]