קיא של מילים

לפי ההגדרות שלכם לנכות, אני נכה. לפי מה שהחברה קוראת לו אדם בריא, אני נכה... לפי 'הדרישות' כביכול שאדם בריא צריך למלא..

אני לא מסוגלת להן... עזבו את זה שבעיני הדרישות פשוט לא אנושיות, בשורה התחתונה אני לא כמו הרוב ולא עומדת בסטנדרטים  ה.. אין לי מילה.. מגוחכים? מטופשים? אכזריים?..... האלו.

קראתי בבלוג של שירה [יש קישור ברשימה] משהו שמאוד התחברתי אליו. היא כתבה שם שהיא הייתה מחשבת היטב היכן 'לבזבז' או יותר נכון להיכן לתעל את האנרגייה המעטה שיש בה. קראתי את הפוסט שלה 'להיות סטודנטית עם פיברומיאלגיה' וזה באמת קצת עזר לי ונתן לי רעיונות כיצד להקל על עצמי, למרות שהמצב שלנו לא בדיוק אותו הדבר. הלך הנפש הזה של לא להכביד על עצמי זה משהו שרציתי לאמץ משם. 

 

מחשבה נוספת שעלתה לי בנושא הזה של הכאבים זה שאני לא רוצה לחיות את המחלה... לא רוצה להיות קודם 'חולה' ואחר כך 'אסתי'... ובכלל, לא רוצה לחשוב על זה כ"כ הרבה ביום יום...

זה הולך יד ביד... כשאני חושבת על זה הכאבים מתגברים, ואני חושבת על זה כשיש כאבים, וכאבים יש כל הזמן- מה שיוצא בסוף המשוואה זה שכל הזמן הכאבים מתגברים.. וזו בעייה... אני לא רוצה שלשם זה ילך... אני לא רוצה עכשיו לטבוע עמוק בתוך כאבים וסבל...

אני רוצה לרפא את עצמי...

אני יודעת שמים מאוד עוזרים לי, מים חמים בעיקר... אבל גם שחייה במים קרירים.. למרות שבדרך כלל אני סובלת מהקור... ללכת לבריכה פה ביישוב זה לא אופצייה כי זה יותר יעשה אותי חולה מאשר יטפל בי... רק הרעיון של הריח הדוחה הזה של הכלור והפרצופים המוכרים ואנשים בכל מקום...

אני צריכה לברר על טיפול במים... וגם לברר על רכיבה על סוסים.. -מאוד יעזור להכניס אותי לגוף, לקרקע.. וגם עצם הנענוע הריתמי הזה עושה לי טוב לשרירים..

אני לא יודעת אם אוכל לרכב בקיץ, זה תלוי אם אחליט לטוס לאנשהו או לא. אם לא אטוס אז אולי באמת ארשם לסוסים ולקורס צילום, ואוכל גם סוף סוף לפנות יותר זמן לנגינה וציור... אולי באמת אעשה את כל אלו ואם ממש לא אתאפק אעשה קפיצת-ניחומים קטנה לאירופה..

 

עוד דבר שיעזור לי בריפוי זה להוריד משמעותית מהעומס בשנה הבאה. לנסות להפסיק להתאים את עצמי לאותן 'דרישות' שהתכוונתי אליהן

בתחילת הפוסט, להרגע עם זה קצת. אז אני לא רגילה, כולם ביוניים [כמו הארנב הביוני] ואני אנושית. אפילו חשבתי מחשבה גסה על לא לעבוד שנה הבאה. בינתיים החלטתי להודיע בגן שלא אמשיך איתם לשנה הבאה. אני יודעת שאם אחליט שאני רוצה לעבוד לא תהיה לי בעייה למצוא עבודה טובה,

אבל קודם אני צריכה לרפא את עצמי ולהיות במצב לעבוד. [למרות שבימים אלו העבודה שלי מביאה לי הרבה ריפוי.. אבל בכל זאת, האנשים האהובים לא בורחים ואני מרגישה שגם אם לא אהיה שם רשמית גננת, הדלת תמיד פתוחה והזרועות תמיד פתוחות לחבק אותי חזק]... אפילו חשבתי מחשבה עוד יותר גסה ואולי לעשות בירור עד כמה זה סרט להוציא קצת כסף מביטוח לאומי על זה שאני אנושית ואתם ביוניים......

 

אולי כבר מחר אלך לזאת שאחראית אצלינו על סידור המערכת, אברר איזה קורסים יש לי לעשות בשנה הבאה, אעשה לי קצת סדר בראש,

אשאל אותה בכלל איך כל החרא הזה הולך כי כבר שנתיים אני שם ועוד לא ממש הבנתי איך מתנהל המוסד המטומטם הזה.

בשנה הבאה אני יודעת שאני חייבת שישי שבת חופש, ובנוסף יום חול אחד של חופש. אני גם יודעת שאני לא מוכנה יותר לקום כל יום לפני שזרחה השמש ולחזור הביתה אחרי שהיא שקעה- זה אחד הדברים שהכי שברו אותי השנה.

ואם כבר ריפוי אז עד הסוף- אני חייבת לסגור אחת ולתמיד את עניין השינה... זה פשוט עבר כל גבול... אתמול עשיתי קצת מדיטציה לפני השינה אחרי שדיברתי עם מישהי על נושא השינה והיא זרקה לי איזה משפט שפתח לי משהו במח... [היא שאלה מאיזה גיל אני לא ישנה... וכשאמרתי לה שבערך מגיל 6 אז היא אמרה לי שאולי צריך לחזור לגיל 6 ולבדוק מה קרה שם...] בקיצור שכבתי במיטה והתחילו להעלות לי סיטואציות מהילדות,

מאוד מאוד חזקות, ממש כאילו אני שוב שם... עוד מקרה ועוד מקרה... ואז פתאום הבנתי משהו חדש... - כל הזמן סיפרתי לעצמי שהתקף החרדה הראשון שלי היה כשהייתי בת 11, הייתי בטוחה שזה הראשון כי זה הפעם הראשונה ששמעתי בכלל את צמד המילים 'התקף חרדה'... וגם בגלל שהוא היה מאוד עוצמתי ונשאר מאוד חזק בזיכרון -

כל הגוף שלי רעד מאוד ולא הצלחתי להפסיק את זה.. ולא הרגשתי פחד או משהו.. אבל פשוט לא יכולתי להשתלט על הגוף.. וניסיתי לתפוס את הרגליים עם הידיים ולעצור אותן.. אבל לא הצלחתי... אחרי כמה דקות של רעידות הצלחתי איכשהו להקים את עצמי מהמיטה ולדדות לחדר של 

ההורים שלי, אמרתי לאמא שאני רועדת ואני לא יודעת מה קורה לי והיא נשארה איתי לפחות שעה שלמה בחדר עד שלאט לאט הגוף הפסיק לרעוד... ואז היא שאלה אותי "קרה לך משהו מפחיד היום?" ובאמת באותו היום קרה לי משהו מפחיד... 

אבל לא חשוב... זה לא מה שרציתי להגיד... מה שרציתי להגיד זה שעד היום חייתי בחוויה שזה היה ההתקף הראשון.. ופתאום אתמול במדיטציה חזרתי לרגעים יותר מוקדמים [גילאי 6 עד 9] ממש לתוך התקפים שהיו לי... לתוך המחשבות שעברו בראש.. לתוך הפחדים.. ממש ראיתי מול הפנים את המראות שראיתי אז... ואז הבנתי על עצמי בעצם שמגיל מאוד מוקדם אני פחדתי מהלילה פחד אימים.. ואני פשוט סוחבת את זה.. ופתאום חשבתי על זה שאולי מה שכ"כ מקשה עלי לישון זה הפחד... ואז חשבתי לעצמי ממה אני מפחדת, ועל זה שאני חייבת להפסיק לפחד מהלילה, וחשבתי גם על זה שבעצם ברגע ההרדמות זה רגע היפרדות הגופים [פיזי ואתרי 'במיטה' [כאן], אסטרלי ואני מטיילים במימד של זמן אחר] וברגע היקיצה בבוקר זה הרגע שהגופים מתחברים בחזרה- וזה בעצם שני רגעים שמאוד מאוד קשים לי- היציאה מהגוף, והחזרה אליו... המעברים האלו מאוד קשים לי...

 

בקיצור יש על מה לעבוד.... ויש עם מה לעבוד.... [דרך אגב באמצע כל התהליך הזה קמתי ובלעתי קלונקס כי ממש חוויתי את התקפי החרדה שוב.. כמו בילדות..בדיוק אותו הדבר.... וידעתי שאני חייבת לישון בלילה הזה.......וגם ידעתי בדיוק לאן זה ילך אם אני לא אקח קלונקס.......]

בקיץ הזה תהיה הרבה התבוננות עצמית, למידה עצמית, ריפוי עצמי..... ובעיקר הרבה... עצמי... חח

התגעגעתי אליי מאוד, ה'אני' שלי מרגישה מוזנחת... והתגעגעתי גם לכמה אנשים אהובים שגם אותם אני מאוד רוצה לראות בקיץ הזה ולדבר איתם ולשמוע מה שלומם... [תזכורת לעצמי: יפעת, אורי, סני, איילת, טניה, אמיר. גם רוצה להקדיש קצת זמן לסבות וסבתות[

 

וזהו.... האמת שבכלל לא זהו יש עוד מלא מלא מלא בראש.... למשל הקטע המוזר הזה שהתבוננתי על עצמי מבפנים... כאילו העיניים שלי שוטטו בתוך הגוף מפנים, ויכולתי לראות את כל האיברים הפנימיים ולזוז ממקום למקום...זה קצת הרגיש כאילו אני שוחה בתוך הדם של עצמי.. כמו מצלמה שנסחפת בתוך הדם בגוף שלי... וזה היה פשוט מוזר ומרתק.. אני צריכה לנסות שוב להגיע לשם...... אני חושבת שנתקעתי בערך בברכיים ושם זה נקטע... 

 

והחלום הזה..... וואו..... כמה עומס כמה עומס.... בכלל לא תכננתי לכתוב פוסט.... אני לא יודעת איך כל זה יצא פה עכשיו.... המח שלי ממש עמוס ומבולגן.......החלום עם הוריד בבטן, ואז הקול אמר לי שנקרע לי עורק ראשי ואז הפכתי למזרקת דם יצא לי מהאף מהאזניים אבל בעיקר מהפה.. מהפה יצאו פשוט כמויות פסיכיות של דם ולא יכולתי לדבר כי נשפך עוד ועוד דם... וניסיתי להסביר לאח שלי שיתקשר למישהו ויעשה משהו [ניסיתי להסביר לו בעזרת תנועות ידיים] והוא לא הבין אותי... לא הבין מה אני רוצה.. וכולי דם ואני זוכרת שהתעצבנתי בחלום וחשבתי לעצמי ' כולי דם מה הוא לא רואה..?  עד כמה קשה להבין שבנאדם צריך עזרה'  וזה חלום שחוזר לי די הרבה... אבל זה היה גרסה קצת אחרת שלו..בדרך כלל החלום הזה מופיע לי כשבמקום דם פשוט נשברות לי השיניים ומתפוררות ואני מתחילה לירוק כמויות של שיניים וחתיכות של שיניים מהפה... ובדרך כלל ההורים שלי בחלום מול הטלויזיה ואני מנסה לדבר אליהם ולא יוצא לי קול.... ואני גוררת את עצמי על הריצפה ומנסה להפיל דברים [למשל אגרטל] כדי שיעשו רעש וההורים שלי ישימו לב אבל הם שקועים בטלויזיה....... ועכשיו כשאני חושבת על זה- בחלום עם אחי, הוא ישב על פוף- שזה גם יענו...קטע שאנן כזה.... ישן...כמו טלויזיה.... מכניס אותך לפאסיביות...... [דרך אגב, החלום עם אחי התרחש בבית הישן שלנו, ובחלום הוא היה חילוני- כלומר, איך שהוא נראה לפני כ8 שנים]..

 

ועכשיו באמת זהו...... נראה לי שהקאתי לכאן מלא הרגע..... תכף אקרא מה יצא לי ובטח אהיה מופתעת....

 

 

- אנקדוטה מרגשת לסיום: אין לי מה לעשן היום. זה לא קרה כבר...... המון.... המון... זמן...... אין לי מושג מה הולך להיות...בטח קלונקס....

לעזאזל... יותר מדי קלונקס לאחרונה...... ימים מאוד קשים......  חשבתי על זה היום שאם אני רוצה למות בשקט, אני צריכה כבר מעכשיו להתחיל לשחרר את כל ההתמכרויות שלי שקשורות בגוף... לאט לאט לשחרר את כל מה שניתן לחוות רק עם גוף... למשל אוכל, סמים, סקס..[הגראס זה פרדוקס, כי עד עכשיו לא החלטתי מה יש בו יותר- הרס או תועלת, וזה רק עבורי אני מדברת, כן? ] ובלי קשר לא משנה מי ומה, כדאי למות בלי שהגוף מכור למשו מהעולם הזה... כי אחרת אני עוד אעז להתגעגע לגוף בעולמות העליונים ואולי אעשה שוב את אותה טעות מרה ואחזור לכאן.................

נראה לי שאני מנסה למשוך את הפוסט כי אני מפחדת לקום מהכסא רק מהמחשבה שהמגירה של הגראס ריקה........

 

 

 

 

 

לילה טוב. מי שהצליח לקרוא את זה, שידע שהוא מחושל היטב. לא כל יום קוראים כ"כ הרבה ברברת....