בוקר טוב

הנה, שוב אני במצב הזה שאני קוראת לו 'פוסט'.. אחרי שאתמול עברתי [שוב] שעות של טירוף.. משעה 3 וחצי בצהריים עד שעה 11 בלילה בכיתי, נשימה הסטרית ולא סדירה, כאבים וכעס. אמא הגיעה הביתה אחרי כמה ימים שלא הייתה כאן כי שמעה בטלפון איך אני נשמעת- וזה אולי הזמן להודות לאלוהים על האנשים המדהימים בחיי שתומכים בי בתקופה זו ומזכירים לי שיש אור ותקווה.

בשעה 11 בלילה בלעתי בלב כבד 'בונדורמין', ונשבעתי לאמא שלי שאני אשיג את התרופה הטבעית שלי. הצלחתי לישון עם התעוררות אחת בלבד. רציתי להמשיך ולישון עד מאוחר אבל ב5 וחצי בבוקר כבר הבנתי שזהו...... והנה עכשיו עשרה ל8 ואני ערה... גם את הבוקר הזה העברתי בבכי וכאבים. מרחתי וולטרן ומשכך כאבים עוד לא בלעתי. אני חושבת שאבלע אחד רק כדי לראות איך זה משפיע עליי, אולי לפחות זה ייתן לי יום אחד של תפקוד יותר נעים ופשוט... אבל ממש לא רוצה להכנס עכשיו לזה ולהתחיל לטחון כדורים באופן קבוע...

אני מחכה בקוצר רוח לקיץ כדי שאוכל להתחיל לרפא מה שהרסתי במשך כל השנה.. זה נראה לי אבסורד שכל השנה אני עוסקת בדברים שעושים אותי חולה, ואז בקיץ יש לי חודשיים לנסות לתקן טיפה את הנזק.. כדי להתכונן לעוד שנה של הרס...

אני רוצה לדבר עם ראש החוג שלנו במכללה ולהגיד לו שיחשבו היטב לפני שהם בונים את המערכת של שנה הבאה. יש לנו מסלול אחר במכללה שבכוונה תכנן את המערכת בצורה כזו שיהיו לתלמידים שני ימי חול לעבוד בהם. ואנחנו, מסלול של אנשים שמתיימרים להיות מודעים וחכמים ושיט, למה לא עשינו את זה גם? אני בטוחה שגם לאנשים שלא אוכלים את העולם בצורה דפוקה כמוני, לא עושה טוב לבריאות לעבוד משמרות לילה ואז להגיע בבוקר ללימודים.

 

אני חושבת שאחד הדברים שתרמו הרבה למקום המטונף שאני נמצאת בו היום, זה הנסיון שלי במשך שנתיים להתאים את עצמי ולהיות משהו שאני לא. בשנים של בית הספר גם אפשר לומר שהייתי במקום שלא מתאים לי, אבל גם הייתי פחות במודעות, וגם היה שם יותר חופש לעשות את זה איך שאני רוצה. תמיד הייתי יעני המרדנית- עד שבסופו של דבר אפילו אישרו לי להפסיק להגיע לבית הספר ולהמשיך ללמוד מהבית, ובסוף איכשהו יצאתי עם ממוצע בגרות 96. כאן בתואר אין ממש מקום לעשות את זה בדרך שלי, הכל תובעני מאוד, ובגלל שהכל תובעני מצבי מחמיר מרגע לרגע. אפילו בתקופות המטונפות של גיל 16 [שזה הגיל הכי מגעיל שיש עם חצ'קונים ובולמיה- לא כותבת אנורקסיה כי עדיין איפשהו זה נתפס במוחי המעוות כדבר טהור] לא היו לי כאלה התקפי זעם, כ"כ הרבה כאב. באמת, חשבתי שכבר עברתי את התקופה המטונפת ושלא אעבור אותה שוב... מסתבר שיש לזה רמות שעוד לא הכרתי על עצמי... [על אנשים אחרים בוודאי שכן. פגשתי מספיק משוגעים].

 

אני מתפללת לאלוהים שיקח ממני את הכאב. יש לי רשימת משימות שמקום להתכווץ מיום ליום היא רק גדלה. אחי כתב לי מכתב מקסים של שישה [!] עמודים ואני אפילו לא מצליחה להביא את עצמי להודות לו ולהגיב... 

אתמול לא הלכתי למקהלה, וזה נדיר אצלי. בדרך כלל אני מגיעה גם במצבים הכי מפורקים... אבל אתמול זה היה פשוט בלתי אפשרי. היום החלטתי לנסוע ללימודים באיחור- במקום לעלות על האוטובוס של 7 בבוקר אעלה על האוטובוס של רבע ל1. אני גאה בעצמי שאפשרתי לעצמי זמן נשימה ולא התעקשתי שוב לעשות דברים שאני לא מסוגלת לעשות. 

קיוויתי להספיק לישון עוד קצת אבל לצערי אני מרגישה שלא אצליח, ולא ממש רוצה לבלוע כדורי שינה במהלך היום כי מפחדת שזה 'יפיל אותי',

שלא אצליח לקום ולתפקד. מה שמבאס הוא שבזמנים כאלו שאני לא מצליחה לישון, אני לא מצליחה לעשות גם שום דבר אחר, ואז הזמן נשרף ורשימת המטלות לא תתבצע מעצמה....

יש לי 2 עבודות הגשה, אחת ליום א' והשנייה ליום ב'. רק אלוהים יודע איך ואם אסיים אותן בזמן.

 

אין לי משהו מיוחד לכתוב או איזו נקודה חשובה להעביר, אני כותבת כי אני מוצפת מאוד במחשבות ורעש בראש ומנסה להוציא אותו לאנשהו.

 

 

 

אמא הבטיחה שתעזור לי להלחם על הקנביס. אני יודעת שהוא לא הפתרון לכל הבעיות שלי, אבל לפחות הוא מאפשר לי לישון ולאכול בנחת-

דברים בסיסיים שרוב בני האדם מסוגלים לעשות בכוחות עצמם בלי עזרה של חומר חיצוני. אני יודעת שלקנביס יש גם כמה השפעות שליליות עלי, אבל הן מזעריות לעומת ההשפעות השליליות של התרופות האחרות.

 

שיהיה לכולם יום של בריאות ושמחה. מקווה שגם לי