רציתי לפתוח במילים 'איזה יום היה לי' אבל אז שמתי לב שזה לא רק היום. זה כבר תקופה שנראה לי שהשעון רץ מהר יותר. שממש משהו בזמן השתנה, אבל אולי זאת רק אני שרצה יותר ויותר מהר ומסתבכת בשרוכים של עצמי.
למה אני רצה כ"כ מהר? נראה לי שאני פשוט ממש לא רוצה להיות פה יותר. רוצה להספיק כמה שיותר אולי זה יחסוך לי בעתיד [עתיד במובן הכי רחב שיכול להיות למילה הזאת]... השרירים ברגליים שלי בוערים קשה לי לומר אם זו אני שרועדת או העולם.
ככל שאני יותר שוברת את הראש על תכנונים ככה הם מתמוטטים.
יש להשם דרכים משונות להאט אנשים, לגרום להם רגע לעצור. יש אנשים שקשה להם במיוחד לעצור ולנשום ולהתבונן- ואיתם השם פועל בדרך הקשה, הוא גורם למשהו פיזי שיעצור אותם כשהם לא מבינים בלא-פיזי... וכך אני, בנאדם זהיר במיוחד, מוצאת את עצמי עם פלסטרים וסימנים כחולים.
ושוב כרגיל אני בתוך הריצה וכולם והכל רץ מסביבי, ולפעמים נדמה שאם אעצור פשוט ירמסו אותי כמו עדר של גנו במנוסה. [וממה אנחנו בורחים?]
ככל שרצים הקצב מתגבר השעון רץ שעה של היום זה לא מה ששעה הייתה כשהייתי בת 3. אני רצה מתרחקת מעצמי מתרחקת מהשם..
כמות העישונים גדלה, לפעמים נדמה לי שאנחנו עושים את זה כדי להרגיש קצת יותר בבית בין כל האוטובוסים, להוציא עשן להוציא עשן.....
להטמע בנוף... אגזוז קטן ואנחנו מוכנים לדרך....
ואני לא מצליחה לדבר עם השם ואני מרגישה שהמוח שלי הופך לצימוק רקוב.. מדברת איתו כל הזמן על רגל אחת... דקה פה 2 דקות שם....
מה זה מדברת איתו..זה יותר בכיוון של 'תעזור לי השם תעזור לי'..... לפחות זה כבר לא הנוסח של לפני חצי שנה- 'תעזור לי להספיק'....
תעזור לי להרגיש טוב, אני מבקשת... תעזור לי לפתוח את הלב... תעזור לי לדבר איתך אני לא מצליחה.. המח שלי הצטמק ונרקב כי הזנחתי אותו הייתי עסוקה בלרוץ.. וככל שאני רצה הרצון הזה לפרוש רק גדל וגדל... להסתכן ברמיסה ופשוט לזוז הצידה, הצידה מכל הרצים האלו.....
כסף כסף כסף להקיא מהכסף הזה שיקח אותי לאיסלנד ולמדגסקר ולהודו ונפאל וטנזניה.... ותואר וגובה-משקל-צבעור..... פורטיס אמר 'לכל גנב יש תואר אצולה'.....שקרים שקרים מסכות.... על מה אני מסתכלת?.. מספרת לעצמי שאני איזה אדם נאור..... ומה בפועל? חומר למחשבה....
חושבת על זה כבר שבוע או שבועיים וככל שאני חושבת על זה יותר זה רק מתבהר לי כמה המח שלי צימוק.... וכמה הוא היה צימוק מצומק שנים על גבי שנים.....
עד שמדי פעם השם מרחם נותן קצת נוזלים..לא יודעת מה יוצא שם בסוף אף פעם לא עשיתי ריבה מצימוקים.....
שולח מורים ושליחים ולפעמים אפילו בלי שליח..ככה ספיישל בא בכבודו ובעצמו....
.
אני חייבת לנוח מהיום הזה.... ולישון ולחשוב וללכת מחר ליער או לשדה לשעה לפחות.....
לילה טוב עולם יקר... אתה ממשיך לרוץ ואני אתנחם במתנת השינה....
שוב זה עולה כמו קיא במעלה הוושט... שוב אני מסבירה לאמא שלי שכל יום שעובר אני מרגישה שאני לא חיה את החיים שאני רוצה, את החיים שמגיע לי. אמא עונה את אותה תשובה תמיד: "כולם לומדים ועובדים בשביל להגשים לעצמם כל מני מטרות ואת לא שונה מהם. כולם עושים ולא מתלוננים."
אני עונה לאמא שזה שכולם בסביבה שהיא נמצאת בה פועלים בצורה מסויימת, לא הופך את זה לטוב.
אמא מסכימה אחרי כמה שכנועים ואז אומרת שהיא חיה ככה כי זה מה שהיא מכירה. אני מסבירה לאמא שיש אנשים שפועלים רק לפי מה שהם מכירים ולא מעלים על דעתם אפילו שיש אופציה אחרת.
רוב האנשים לא חושבים אפילו 'היי, למה אני צריך לשלם על האוכל שלי'? או יותר מזה- וואט דה פאק מה זה הקטע המוזר הזה של אוכל שקונים בסופר.. שכל האוכל מגיע במן אריזות הזויות... ככה זה לא נראה כשזה צומח מאן... [שלא נדבר על תאוות האכילה של הגופות ותאוות אכילה בכלל... לא אפתח אפילו את נושא הרגלי האכילה של אנשים]...
אני ממשיכה ומגיעה אל המים שאנחנו שותים שדוחפים אליהם מלא חרא מסרטן.....ואל האוויר שאנחנו נושמים ואני בוכה לאמא שאני לא יכולה להריח את הריח המסריח הזה עוד רגע אחד.... כל יום מחדש כשאני הולכת ברחוב בין המכוניות והאוטובוסים אני פשוט סובלת מהמחשבה שאני נושמת את זה.... וזה הדיכאון שלא משנה כמה אתה אמיץ כדי להחליט שאתה רוצה אחרת ומגיע לך הטוב ביותר נטו מעצם היותך אדם חי, או יותר מזה- יצור חי.....
לא משנה כמה אתה אמיץ- להפסיק לנשום אתה לא יכול...... אוקיי אז להפסיק לעבוד אפשר ולצאת לטבע אפשר... אבל אפילו האוויר, המים...
התפוחים גאד דאמט עפים מטוסים בשמיים ומרססים רעל על האוכל........זה מרגיש גדול ממני זה כמו עובש ענקי שהשתלט על העולם....
זה לא פייר זה פשוט לא פייר אני מרגישה שהחיים שלי נלקחים ממני ע"י כמה בני זונות עם כרס..... זה ברמה של פשע אנושות ענקי...
הרבה יותר מבנאדם שמעשן ג'וינט- זה בטוח......
ומה שמצחיק- מי שחי את המירוץ הזה הוא כאילו נחשב בסדר... ומי שמעז לחלום אחרת הוא דפוק...משוגע... עאלק הפרעת אישיות סכיזוטימהשזהלאיהיה מסוג B... מה אתם מפגרים?! וואט דה פאק בנאדם אתה לא צריך להיות משוגע בשביל להסתובב בת"א ברחוב ולהרגיש את המחנק באוויר....
ועוד דבר שמבאס אותי, שנניח אני מלאה באומץ ותעוזה ואני מחליטה לצאת ממה שעד היום לימדו אותי [שזה בגדול היה בולשיט אחד ענק ושקר דפוק] אני יוצאת בעצם בלי אף כלי... בגלל שכל מה שלימדו אותי היה שטויות כל החיים... אז לא משנה כמה אני אמיצה תוך שבוע אני עלולה להתפגר כי אכלתי איזה צמח רעיל או שלא הצלחתי להבעיר מדורה והיה קר...... נטו כי לא הכשירו אותי לחיים שבאמת צריך להכשיר אליהם..... נתנו לי פשוט כלים דה מי קולו...... עאלק כלים.... כאילו שכרטיס אשראי זה כלי......... אי אפשר להבעיר איתו אש.. והעיקר האישה הדפוקה מהבנק מנסה לשכנע אותי בכל הכח שכדאי מאוד להחזיק אפילו שניים כאלו, ולא אחד.
יש לי רעיון מצויין מה אפשר לעשות עם שני כרטיסי אשראי- להשתמש בהם כמו יעה בשביל להרים את החרא של הכלב שלי ברחוב.
מה ביקשתי? לא מבקשת רבולושן רק מבקשת לנשום אוויר נקי.. לפחות לבינתיים.. מרגישה בהשרדות....
אחר כך נדבר על רבולושן
תגובות
הוסף רשומת תגובה