מכמורת, סיכום

אדם מגדל עץ פקאן, עץ בן מאוד שנים. ויום אחד, אחרי שהעץ כבר היה מספיק גדול כדי לבנות עליו בית, מתרסק אחד הענפים התומכים.

הענף לא עומד במשקל וקורס, ומתוכו יוצאות מלא תולעים קטנטנות. האדם מסתכל על העץ ותוהה לעצמו. הוא מבין שבית, הוא לא יוכל לבנות שם.

שזה לא יציב, שזה עלול להתמוטט בכל רגע. עוד הוא תוהה לעצמו- אם זה מה שהתחבא בענף אחד, מה מתחבא בתוך הענפים האחרים, הגדולים יותר?

אולי מפלצות... הוא יושב מתחת לעץ ותוהה אם הענף הכי גדול הולך להתרסק לו על הראש בכל רגע...

 

איש אחד עם משקפי שמש אמר לי שזה הטבע, שככה אנחנו, ובגלל שככה זה וככה אנחנו אז לפחות נשנה בקטנה, מסביבנו. אמרתי לו:

א. זה לא הטבע. עבדו עלינו, והאמנו כי היינו קטנים. עכשיו אנחנו ממשיכים לעבוד על עצמינו, ועל הילדים שלנו.

האיש הזה אמר לי שהעולם שאני מדמיינת בראש- העולם הזה שהייתי רוצה, זה פנטזיה. זה לא אפשרי. כאן מגיע ב.

ב. למה בקטנה? למה לחשוב קטן? למה להגיד זה פנטזיה? זה לא, זה קורה. זה כבר כאן.

הקרשים שמהם היה אמור להבנות בית על העץ הרקוב כבר מונחים על האדמה. הענף נגזם. נכון, העץ עוד עומד והוא נראה כ"כ יפה וגדול מבחוץ, שאנשים חושבים לעצמם "מה... ניפטר מהעץ? נוריד לו את הענפים? לא חבל?"... 

אם לא נוריד הם יפלו לנו על הראש, ולא רק זה- עוד יצאו משם אחר כך המפלצות ויאכלו את הגופות שלנו בתאווה- זו תהיה נקמתם על כך שלא ראינו שהיינו בעצמינו תאוותנים, שרצינו עוד ועוד... שלא הספיק לנו פקאן- שפכנו עליו דם של אווז לתיבול...

 

ממה אתה לא חופשי? מה זה רווח ומה זה המחיר שאתה משלם? על מה אתה נלחם? מה מתחבא בתוך הענפים שלך? האם העץ הזה מסוגל להחזיק בית?

מה זה בכלל חופשי? מדברים איתי במספרים... 60 אלף דולר בשנה זה מספיק ואז אתה יכול להפסיק להתעסק בשרידה ולהתחיל להתעסק במשמעות ולהיות מאושר. איפה 60 אלף דולר... [בתחת שלי], הכסף כ"כ מבלבל... למה לא הסתפקת בפקאן? פשוט פקאן? פקאן פשוט.

חופשי זה פשוט לחיות, אמר לי איש אחד עם זקן, בלי מעיל, בלי שעון. הוא גם אמר שהמציאות היא אשלייה והאשלייה היא מציאות וזה היה יפה בעיני.

כל הזמן היו לי יתושים ענקיים בחדר. כל פעם כשפתחתי את הדלת כדי להכנס ולצאת מהחדר, מיהרתי לסגור אותה כדי שלא יכנסו עוד יתושים. כל פעם כשנכנס יתוש מיהרתי להוציא אותו החוצה דרך הדלת. אחרי שבוע כזה, פתאום שמתי לב שיש חלון גבוה, פתוח, וזה בכלל לא משנה כל הסרט הזה עם הדלת, כשכבר שבוע החלון פה פתוח...

 

אישה אחת אמרה לי לצאת לדרך. לקחת תרמיל ולצאת, ולא להקשיב לכל האנשים שינסו להוריד אותי מזה [מאלו תמיד יש בשפע].

 

הדברים הקטנים האלו שמזכירים שאני בדרך הנכונה, שהכל בסדר. אולי זה נראה לנו לפעמים שהכל זז לאט, אבל גם השעון מבלבל אותנו [בנוסף לכסף]. הזמן שלנו זה עוד משהו שהמצאנו- יש עוד מליון 'שעונים' שאנחנו לא מכירים, ואולי בשעונים האלו לאט זה מהר, ואין בהם מספרים ומחוגים... אפשר לטעום קצת בחלומות, כשישנים, את הזמן האחר הזה.