תפילה

 היום בבוקר נשבעתי לעצמי שאחרי העבודה אשכב לנוח. כל יום שלישי אני אומרת את זה, ולפעמים בסוף לא מבצעת את זה,

אבל היום זה היה חשוב במיוחד כי הייתי מאוד עייפה. חזרתי ב4 ורבע ונכנסתי צ'יק צ'ק למיטה, אבל כנראה שזה לא היה זמן לישון.

פונצ'ה הקטנה לא הפסיקה לבכות. בהתחלה לקחתי אותה אליי למיטה וחיבקתי אותה וישנו קצת ביחד, אבל אז היא ירדה מהמיטה 

והמשיכה לבכות. ב5 ורבע נשברתי וגררתי את עצמי החוצה מהמיטה. שמתי לפונצ'יק רצועה והיא הוציאה אותי לטיול.

מאחר ועוד היה אור בחוץ, יצאנו לטבע [שזה אומר חרדלים יותר גבוהים ממני, למשל]. כשאין אור בחוץ אנחנו הולכות לגינה ציבורית

וזה לא טבע. אנחנו הולכות לשם כי יש שם פנסים, ובטבע אין.

בכל אופן, שם, איפה שאנחנו הולכות באור יום, אני תמיד מדברת עם אלוהים. לפעמים אני רק אומרת לו בוקר טוב ותודה ולפעמים יותר.

לפעמים אני בוכה לו. תמיד אני מדברת בקול רם ותמיד בודקת שאין אף אחד סביבי, כי באיזור שאני גרה אם מישהו יראה את הסיטואציה 

הזאת אני עוד אמצא את עצמי במחלקה סגורה. [זה גם קשור בזה שאני תמיד לבושה כמו הומלסית כשאני והכלב בחוץ].

בכל אופן. פונצ'יק היא מאוד חכמה, והיא כנראה ידעה שלי ולהשם יש שיחה חשובה, שאסור לדחות.

וההוכחה לכך היא שפונצ'ה לא עשתה קקי בטיול הזה, מה שאומר שהיא נטו רצתה לקחת אותי לשם. אז התחלתי לדבר איתו,

זה כמו כפתור שנלחץ כשאני רואה איך כובע הנזיר גדל מאז השנה שעברה. כשאני רואה את פעילות הדבורה, בעץ שלי האהוב.

פתחתי בתפילה לבריאותו של אמיר, בדיוק כמו אתמול ושלשום. אחר כך יללתי להשם שאני מרגישה שאני לא יודעת איך להתפלל.

שאני לא מתפללת בצורה שמכבדת אותו או מכבדת בכלל. אמרתי לו שאני שמה לב שהוא מקשיב, ועוזר תמיד, אז אולי בכל זאת איך

שאני מתפללת זה בסדר, אבל בכל זאת. מרגישה שאני לא מוצאת את המילים שהייתי רוצה להתפלל בהן. מרגישה שזה נמוך.

שזה לא עד הסוף.

אחר כך השם שאל מה אני רוצה לבקש בשבילי. אמרתי לו שאני כל הזמן מבקשת בשבילי. שאלתי אותו למה אני לא לומדת כלום.

זו אולי אמירה קיצונית להגיד שאני לא לומדת כלום, אבל אלו המילים שיצאו לי, זו הייתה ההרגשה. למה אני לא לומדת כלום?

למה אני לא שומרת על הגוף שלי? על הגוף שלך? כשאני משאילה לחברה משהו והיא לא שומרת על זה, זה מאוד מאוד מעציב אותי,

כי אני אוהבת מאוד את המשהו הזה. וככה השם. וככה אני. לא שומרת, לא לומדת.

הגוף הזה, זה הכלי החד פעמי הכי מדהים שנתקלתי בו אי פעם, ואני לא חושבת שאי פעם דמיינתי שאגיד דבר כזה. תמיד סבלתי ממנו,

שנאתי אותו, חיפשתי דרכים להשמיד אותו.. [אולי אני עדיין מחפשת, פה ושם, כשאני מחליקה מסלע חלקלק].

הגוף הזה, אנחנו מקבלים אותו למסע חד פעמי, ואם לא שומרים עליו זהו הלך.... לך תתקן...

אתה תשאיר את כל העבודה ליורשיך....

ואולי לפני כמה שנים זה לא היה מזיז לי, להשאיר את העבודה ליורשיי, ואולי זה הדבר שהכי רציתי באיזשהו מקום. אבל עכשיו לא.

עכשיו אני מרגישה כבוד שזאת אני שכאן. אני שצריכה לבצע את כל המשימות האלו. אני בחרתי, באתי.

ביקשתי מהשם שיעזור לי לשמור על הגוף. שיעזור לי לזכור תמיד שהוא יודע יותר טוב ממני מה קורה ולמה קורה.

שגם אם זה נראה לי טיפשי ומיותר, לסמוך עליו. הוא יודע יותר טוב ממני. לפעמים אנשים מבקשים דברים מהשם, וכשהם לא מקבלים אותם

הם כועסים. גם אני לפעמים. כועסים ולא חושבים על זה שהשם הקשיב היטב לכל מילה, אבל זה לא שכל דבר שאנחנו יורים לאוויר

וכל גחמה טיפשית וגם לא טיפשית השם יבצע על השנייה. הוא קודם בודק אם זה מתאים לפאזל. אם זה מתאים הוא נותן בשמחה,

בניסים הכי מרהיבים ועל טבעיים.

לפעמים, כשאני מרגישה ממש אבודה, אני מבקשת מהשם שפשוט יעשה מה שהוא חושב שכדאי, כשאני כבר לא יודעת מה לבקש.

 

דרך אגב- השם אמר לי שזה לא שאני לא לומדת, אלא אני לומדת לאט. בייבי סטפס, הוא הזכיר לי. והרי זאת אני שכ"כ דוגלת בלא לדחוס

מידע לראש של אנשים ולתת להם ללמוד בקצב שלהם. לאט זה בטוח. 'הכל את עושה מהר' הוא אמר לי, 'אז לפחות בלמידה תהיי איטית..

בקריאה תהיי איטית'... וזה הקצב שלי.. כנראה.. אבל מפחדת להגיע למצב של פיגור... למצב של מאוחר מדי......

למצב ששוב אני רועדת כולי מקיאה את נשמתי ובוכה שיעזור לי. שאני מבטיחה שלא אגזים. מתנצלת בפניו ובפניי. ובפני מי שהביא לי דלי.

 

אז פונצ'ה הוציאה אותי לתפילה, וחזרנו הביתה ולא חזרתי לישון. התיישבתי לכתוב. אני עוד חייבת פה פוסט-לפלנד שלא בטוחה שאי פעם יגיע,

אבל בעצם מה אני חייבת, גם ככה לא ממש קוראים פה. אם כבר אני חייבת למישהו זה לעצמי, כדי לזכור את החוויה המטריפה הזו עד הפרטים הכי קטנים...

 

ועכשיו קצת יום-יום, תוכניות, קצת גשמיות לשם האיזון ולשם השם:

בקיץ- קורס צילום ולא טיסה לשם שינוי. מנוחה, איזי. די לריצה. היעד הבא שאני רוצה לכוון אליו הוא מדגסקר, יקח כמה זמן שזה יקח.

כמו שאני תמיד אומרת- כשאסיים לארוז את הארגזים, המפתח כבר יגיע. הוא יופיע עם סגירת הארגז האחרון.

אני לאט לאט. שנה-שנתיים ואני מחבקת באובב.

 

 

 

 

 

מהשמחה של חודש אדר, אל החירות של חג הפסח. ימים טובים ושקטים שיהיו.