אני לא כועסת עליך. אני כועסת עלי שנתתי לזה לקרות.

אוקי, הבנתי מזה דברים, אבל למה לא יכולתי להבין אותם לפני כן? למה תמיד קודם להכניס את היד לאש ואז לקלוט שזה חם?

אני לא יודעת כבר למי ולמה להאמין, ובתכלס גם זה לא משנה, כי אני צריכה לזכור את מה שכבר התחלתי לשכוח- לקחת את כולם בערבון מאוד מוגבל. כל אחד מעוות את המציאות, לכל אחד אינטרס.

פתאום בבום תחושה שרוב האנשים סביבי מורידים אותי למטה- משפחה, אנשים שאני מסתובבת איתם ביום יום.. זה כאילו ברירת מחדל כזה... זה מה שיש בסביבה.. ופה איפה שאני גרה יש איזה מחלה, כולם דפוקים באופן הזוי....באמת.. לא רק אני רואה את זה..

ואני לא יכולה עם זה יותר... לא יכולה להיות תקועה פה יותר.. באמת אני מרגישה שאני בין חבורת מפגרים...

בלימודים חלק מהחבר'ה אחלה והמרצים מצויינים, אז שם אני פורחת וגודלת, וגם במקהלה ובעבודה אני לא מרגישה שמצמצמים אותי...... אבל בבית? בשכונה? מרגישה שאני הופכת לצימוק..

שהדבר העוצמתי הזה שהיה קודם פשוט הופך לצימוק רקוב ברגע שאני חוזרת לכאן.....

וביום יום באמת אני פורחת, ועוברת תקופות כ"כ מיוחדות מלאות בהרבה חיוכים וקסמים, ויש רק דבר אחד שמוריד אותי כ"כ נמוך כמו שנפלתי ביום שבת. [היום יום שלישי ואני עוד בהתאוששות]. והדבר הזה הוא האנשים שקרובים אלי ביומיום.

 

דברים ששוברים את רוחי: כשנוגעים לי בדברים, יושבים על המיטה בצד שאסור לשבת, שמישהו כבר מעז לגעת במשהו ואז הוא לא מחזיר למקום, כשאבא אומר לי שלעולם לא אמצא אהבה וחברים, ושעם גישה כמו שלי יהיו לי חיים חרא, שאנשים [כולם] אבל בייחוד אמא- לא מצליחים להבין מה זה אי ויסות חושי, לא מבינים כמה זה יכול לכאוב כשהרוח נוגעת בי, שאמא לא מבינה שלמרות שזה נראה לה הכי טפשי בעולם- זה חשוב.

עצוב לי שאמא שלי עד היום לא הצליחה לרדת לעומק של מה זה תחושות של אדם עם אי ויסות חושי או אדם עם או סי די [ואני לא מתה על להצמד להגדרות אבל יש הגדרות יוצאות דופן ששמתי עליהן וי ]. אבא מבין כי אבא גם בדיוק כזה, אז הוא אפילו לא מתעסק עם זה. אצל אבא חיבוק זה אפילו לא אופציה וכמובן הוא מבין את כל עניין האובססיה לסדר [לפחות אני יודעת ממי קיבלתי את זה...] עצוב לי שאנשים שמכירים אותי שנים עדיין עושים את הדברים הקטנים שמעלים בי חרדות, רק כדי לראות את התגובה ולצחוק, או סתם כי הם שוכחים שזה מציק לי. פעם אחת, פעם אחת אני מאחלת לכל מי שאי פעם גרם לי לתחושה כזו, שירגיש אותה בעצמו. רק פעם אחת וזה יספיק. פעם אחת שהרוח תנשוף עליך ותרגיש את הבשר נחתך. פעם אחת, רק פעם אחת שירגישו את כל העור פשוט כואב ומכווץ, שאפילו הבגד שמונח על הגוף מכאיב, לא משנה כמה הבד עדין.

פעם אחת שירגישו איך באותו הרגע כל השרירים בגוף פשוט נתפסים אחד אחרי השני, וכל הגוף משותק, אף פעם לא נינוח. הרגעים שנוח לגוף שלי, שנעים לו, הם נדירים... כמעט ולא קורה.

פעם אחת שירגישו את הכאב החד באוזניים כשמישהו מוחא מחיאת כף. אחת מספיקה.

וזהו. ככה נפלתי ביום שבת, בכיתי יומיים רצוף, כל הנזלת כמובן עלתה לי למח כרגיל [סינוסיטיס כרוני.... וואי מה קרה לי היום עם שמות של מחלות] אחר כך גם אמא נתנה לי אנטיביוטיקה- בדרך כלל אני מסרבת אבל כנראה בתת מודע הגוף רצה רק להחלש ולהחלש ולמות, אז הסכמתי לבלוע את האנטיביוטיקה הטפשית והגבתי רע לכדור והקאתי כל היום, וזהו. עכשיו אני לאט לאט קמה על הרגליים מחדש, בתקווה שהפעם הם הבינו... שלא יעשו עלי ניסויים שוב כי זה אוטומטית ממוטט אותי פיזית ונפשית [ורוחית].... לא רק שהגוף ממוטט והעיניים בוכות אז גם מרוב חרא לא מצליחה להתפלל ומתרחקת מאלוהים ומהדברים החשובים..

 

יאללה, עד העונג הבא......

אסתי

 

נ.ב- ביום שבת מצאתי על עצמי פרעוש. זה היה כמו קצפת ובקצה דובדבן רק במקום קצפת מוגלה ובמקום דובדבן פרעוש.

וזה היה כאילו אלוהים קישט בכוונה את הסיטואציה בפרעוש, למען אווירה רקובה במיוחד. אחר כך עברתי כמובן על כל הרעמה 

עם מסרק-כינים ולא היה כלום. מזל. כנראה אלוהים אוהב קישוטים מינימליים.

 

 

וזה סתם תמונה של חלק מהאוסף שלי. הנחושתניות האהובות, אם כבר מדברים על חרקים וזה..