החודש הזה פשוט ארוך מדי... ומצד שני אני עוד אתחנן לקצת חופש כשיתחילו הלימודים....

אז זה מרגיש מטומטם שאני לא מנצלת את הימים האלו כמו שצריך.....

במקום לבלות ולנוח ולעשות דברים כדי שיהיה לי שנה הבאה קל יותר... אני רק עוברת מהמיטה לפוף ומהפוף למיטה ובוכה...

 

ואיך זה שדווקא האנשים שאני הכי לא רוצה שיתקשרו מקפידים להתקשר ואלו שאני הכי רוצה שיתקשרו פשוט בחיים לא ירימו טלפון...

אלו שלא אכפת להם אני לא הולכת להתעקש על זה.. ואלו שאכפת להם ויוצרים קשר- אני לא מרגישה שאני רוצה ויכולה בכלל

להפתח מולם כשעצוב לי.....

כן, גם אני כמו כולם צריכה לפעמים שמישהו פשוט יקשיב.....ויתמוך.....

אבל אין מי...

 

וכל הזמן אני וההורים רבים..אני לא יודעת איך להסביר את זה..כל אחד טוען שהוא בסדר והשאר לא....

 

בקיצור לא אני לא יודעת לכתוב יפה או מעניין

אני רק יודעת לבכות וליפול

ולקוות שמישהו יתפוס אותי

ואז לראות שאף אחד לא תופס

לחטוף מכה

לקום לבד

ושוב