החודש הזה פשוט ארוך מדי... ומצד שני אני עוד אתחנן לקצת חופש כשיתחילו הלימודים.... אז זה מרגיש מטומטם שאני לא מנצלת את הימים האלו כמו שצריך..... במקום לבלות ולנוח ולעשות דברים כדי שיהיה לי שנה הבאה קל יותר... אני רק עוברת מהמיטה לפוף ומהפוף למיטה ובוכה...
ואיך זה שדווקא האנשים שאני הכי לא רוצה שיתקשרו מקפידים להתקשר ואלו שאני הכי רוצה שיתקשרו פשוט בחיים לא ירימו טלפון... אלו שלא אכפת להם אני לא הולכת להתעקש על זה.. ואלו שאכפת להם ויוצרים קשר- אני לא מרגישה שאני רוצה ויכולה בכלל להפתח מולם כשעצוב לי..... כן, גם אני כמו כולם צריכה לפעמים שמישהו פשוט יקשיב.....ויתמוך..... אבל אין מי...
וכל הזמן אני וההורים רבים..אני לא יודעת איך להסביר את זה..כל אחד טוען שהוא בסדר והשאר לא....
בקיצור לא אני לא יודעת לכתוב יפה או מעניין אני רק יודעת לבכות וליפול ולקוות שמישהו יתפוס אותי ואז לראות שאף אחד לא תופס לחטוף מכה לקום לבד ושוב
|
נכתב על ידי 36605 , 22/9/2012 15:25 10 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט |
לא רוצה להיות פהשוב התחושה הזאת שלא הייתה הרבה זמן, שוב התחושה שכל פעם אני חושבת שהיא לא תחזור יותר אבל היא מתמידה וחוזרת. שוב התחושה שלא נוח לי, שאני לא מוצאת לעצמי מקום. שאני לא רוצה להיות כאן ולא רוצה לחיות. אני חושבת לעצמי אם משהו יכל לשפר את הרגשתי עכשיו. אם יש מקום בעולם שיכולתי להניח את עצמי שם ולהרגיש שנעים לי. אני שוכבת במיטה שעות, ימים, מתהפכת מצד לצד, לא מוצאת פוזה, לא נרדמת, בוכה כמו תינוק, הכל כואב לי, הכל מציק לי. אין אף אדם בעולם שאני מרגישה איתו מספיק בנוח. החיים בעולם הזה מכבידים עלי, ואני לא שמה לזה סוף כי אני יודעת שיש סיבה לכל דבר, גם לזה שאני פה. אני שמה לב שיש בתוכי כוחות ששואפים לחיים, כוחות שמנסים עדיין, בציפורניים, להיות חלק מהעולם הזה בלי לסבול עד כדי כך. מצד אחד אני מנסה. מנסה לדחוף לעצמי אוכל בריא והיוגה והמקהלה והמדיטציות והעבודה הקשה.. זה החלקים בי ששואפים לחיים. מצד שני כל פעם שאני רואה את המשקל שלי יורד זה משמח אותי. אני מצטמצמת, יש פחות מאסתי של העולם הזה.
אני מנסה לחשוב על המקום האידיאלי, המצב האידיאלי עבורי כרגע, הכי הכי אידיאלי שאני יכולה לדמיין. עדיין יהיה לי רע? עדיין ארצה לעזוב? אני מדמיינת שלג אינסופי. עצים מושלגים. איילים ודובים ותנשמת והאסקי סיבירי. בקתת עץ קטנה. בתוך הבקתה מיטה נוחה, נמוכה, המצעים שלה לבנים. יש שמיכה נעימה מאוד וגדולה. יש אח עם אש דולקת. אין אנשים בבקתה חוץ ממני. פונצ'ה הקטנה איתי במיטה בחיבוק. מהחלון רואים את הזוהר הצפוני במופע אורות מרהיב של סגול וירוק וכחול ואדום.
זה נשמע טוב. זה נשמע נעים. נשמע כאילו זה היה נותן לי שקט לתקופה, אבל אני תוהה כמה שנים יכולתי לבלות שמה בלי להשתגע, בפנטזיה היפה הזו שיצרתי לי. יכולתי נגיד להעביר שם כמה שנים ורק ליצור וליצור ולטייל בחוץ. אני תוהה אם הייתי מתגעגעת לאנשים. זו תהייה שיש לי הרבה פעמים. אם אני אעזוב רחוק, אם אני אתגעגע לאנשים באיזשהו שלב.
ובכל זאת, אני כאן, כאן בעולם הזה וכאן בישראל וכאן בחדר שלי, לפחות לשנתיים הקרובות. [החלטתי שאת הלימודים אני רוצה לסיים]. את השנה האחרונה של התואר אני מקווה לעשות מחוץ לבית, אבל עד אז אלוהים גדול.
איך אני עושה את זה? איך אני מעבירה את הזמן בשמחה? זה לא שווה לי לסיים את התואר המזדיין אם בסופו אדפוק לעצמי כדור בראש. אני רוצה להבהיר לעצמי למה החלטתי לסיים את התואר- א. כי אני שונאת להתחיל דברים ולא לסיים. ב. כי זה מלמד אותי המון ומפתח אותי.
לא יודעת. אולי בסוף התואר אהיה בנאדם פחות מטומטם. בנאדם עם יותר כלים איך לשחק במשחק המשוגע הזה.
https://youtu.be/ieG_i5LI1ak
ריח של ריקבון
תמונה מלפני 3 שנים..... |
תגובות
הוסף רשומת תגובה