ואז הוא יצא לטיול בארץ האפים, לחפש לו אף חבר

תובנות שילדים הביאו אותי אליהן.

 

כשאני שומרת על ילדים, המון פעמים הם מבקשים שאספר להם סיפור או אעשה הצגה. לפעמים יש ספר ולפעמים מגיע הרגע

המפחיד שצריך לאלתר משהו מהראש. ולמה הרגע הזה מפחיד? כי ברגע שמספרים סיפור שלוף מהכיס ברגע, זה בהכרח

יגיד משהו מאוד גדול על עצמך, זה נשלף לך מהמגירות של התת מודע ואומר את האמת בפנים... ומאחר ואני בסביבת ילדים,

לא כ"כ בטוחה שאני רוצה שתצא בקול רם ומולם. 

אז אני יושבת שם כל פעם מחדש ומתחילה לדמיין ולספר סיפור על חיות או אנשים, כל סיפור שונה ומיוחד אבל לכולם מוטיב חוזר:

הדמות הראשית היא בודדה, בלי אף חבר, ואז יוצאת למסע לחפש חבר או חברה ובסוף היא מוצאת והם חברים טובים ומאושרים.

זה פשוט מצחיק כמה שזה עצוב. הילדים חכמים יום אחד הם עוד יגידו לי מה נסגר עם הסיפורים שלך מה את עד כדי כך לבד?

הם כבר שמים לב שהריסים שלי רטובות כל פעם מחדש כשאני מגיעה, לפעמים אני מודה שבכיתי ולפעמים מכחישה.

 

 

---

 

אתמול שמרתי על ילדה אחת שהייתי גננת שלה בשנה שעברה. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאני אצלה בבית, הייתי אצלה פעמיים בערך,

אבל זה היה בשעות בוקר-צהריים. זו הייתה פעם ראשונה שאני משכיבה אותה לישון בבית שלה. [למרות שבגן נהגתי להשכיב אותה לישון כל יום

אז אני כן מכירה מאיזה חומר זה עשוי]

בכל אופן, הילדה הזו, היא מזכירה לי את עצמי באופן מחריד. אלוהים כאילו שלח אותנו להפגש ממש כדי שאני אפגוש את אסתי הקטנה, אבל 

זה מפחיד שזה ככ מוחשי... בשנה שעברה בגן כבר שמתי לב לדברים שמשותפים בינינו- למשל האי ויסות חושי והדרך שזה מתבטא אצלינו-

קשיים רציניים עם מגע, עור רגיש ונטייה לפריחות, עור בהיר כמעט שקוף, אותה תסרוקת אפילו היו עושים לה.. כשראיתי אותה איך הגוף שלה 

מתעוות כל פעם שהמגע לא נעים לה- פשוט ראיתי אותי... זה פעם ראשונה שראיתי בעיניים שלי מישהו שמרגיש אותו דבר...

ותמיד כל מה שאני מאחלת למי שמציק לי לגבי זה - הלוואי שפעם אחת, לכמה דקות, תרגיש את זה על עצמך...

זה הזוי שיש עוד מישהו שמרגיש את זה... וזו ילדה קטנה [הייתה אז בת 3] שמזכירה לי את עצמי באלפי צורות אחרות...

אבל אתמול זה הכה בי סופית... כשהשכבתי אותה לישון בבית שלה... לא ידעתי איך לאכול את מה שאני רואה בכלל....

אני רואה אותי אותי בקטן... עד לפעולות הכי קטנות, עד הזוויות.... היא מסדרת את כל הבית לפני השינה, בדיוק כמו שאני הייתי עושה

בגילה... וגם ע"פ אותם חוקים, וכן, זה חוקים. היא התחילה מהכסאות במטבח, בדיוק כמו שאני מתחילה, עד היום. סידרה אותם

שיהיו מקבילים ומוכנסים עד הסוף מתחת לשולחן. אחר כך תלתה עליהם מגבות. את הדברים שלא היו במקום היא הניחה במקום.

כשהיא עברה לחדר שלה היא התחילה לסדר את כל הדברים שעל השולחן בצורה סימטרית. מדי פעם בחנה את הסדר של עצמה, חשבה,

אמרה שזה לא טוב ותיקנה את עצמה. ממש כמו לבנות פאזל. וזה פשוט הכה בי לראות את זה מול העיניים קורה...

את האובססיה לסימטריה וסדר בדיוק כמו שהיא הייתה לי... ואז היא נכנסה למיטה... והתחילה לספור...... שם קיבלתי כאפה סופית......

אני כל הזמן סופרת...מאז שאני קטנה..לא משנה מה רק תנו לי לספור... לחשב.... [ולא אני לא בנאדם של מתמטיקה, עשיתי 3 יחידות]

אבל כן בנאדם של מספרים, שעונים, מחשבונים.. לא פלא שנפלתי לספירת קלוריות מתישהו...זה היה פשוט צפוי..רק חיפשתי מה לספור...

 

הכמיהה הזאת לסדר.... אז מסדרים מבחוץ וסופרים והאובססיה לדיוק מוחלט עד הזוויות הכי קטנות..... ובעצם זה כי בפנים הכל מבולגן....

הילד מחפש לעצמו ריתמוס, אבל בצורה הכי קשה שיש, הוא בונה לעצמו ריתמוס אובססיבי ומוקצן מאוד...

אצל הילדה הזו זה עוד במצב בסדר, אבל אצלי זה הגיע לקיצון רע....

היא עוד קטנה ואני תוהה אם היא תגדל להיות יצור כמוני... בטוח היא תצא אחרת... ההבדל היחיד ביני לבינה זה שהיא אמיצה ואני פחדנית.

אני מקווה שיהיו שם בשבילה... ההורים שלה לפחות במודעות לזה...ההורים שלי חשבו שזה בסדר גמור....

שהולך לי כמה שעות ביום רק על טקסים....

 

 

 

 

כאבים בוושט וסטלה תודה למי שקרא. 

נ.ב- אתמול לפני 7 שנים פופאי התוכי שלי עזב את גופו הפיזי...והמשיך לעופף בלעדיו... רק עכשיו שמתי לב שאתמול היה התאריך.

אולי בגלל זה היה לי יום הפוך אתמול...