לרעות את הצאן זה לראות את הצאן

 תמיד חלמתי להיות רועת צאן.

 

האנשים שעובדים עם בעלי חיים, ילדים קטנים, ואנשים מוגבלים... זה אנשים שמסתדרים עם אלו שהכוח לא בידיים שלהם,

אלו שצריכים עזרה.... והרגע שהצלחתי להכיל ילד קטן אחרי שכל החיים הייתי בשלה רק להכלת חיות.. זה היה כ"כ משונה...

זה גור של בן אדם.. זה גור... ככה אני אקרא לבן שאולי יהיה לי... גורי....

אנשים שעובדים בעבודות האלו זה אנשים שמתחברים לחולשה, כאב.. כי הם בעצמם כאלה... לא בקטע רע... להפך...רק מי שעבר קושי

בחיים יוכל להבין קושי... זה אנשים שרוצים להיות שם בשביל מישהו, אולי איפה שלא היו בשבילם כשהם היו צריכים...

ובכך הם מתקנים את החוויה שלהם........ 

כמובן אני לא כותבת את זה בצורה כוללת על כולם...אבל נתקלתי בכמה וכמה טיפוסים כאלה...ואני בעצמי כזאת.....

 

ולרעות צאן. קבוצה. להוביל. זה כ"כ מפחיד וזו הרגשה של אחריות עצומה בידיים. לעמוד לבד מול עדר של גורי אדם, ולהוביל.

וההתרגשות, כשהם הולכים זקופים, וגדלים מחייכים, והנה הם כבר בני 5 אלו שהיו עם חיתול ומוצץ.

והילדים בבית הספר, הם כבר גדולים ויש להם מספיק מילים בשביל להזכיר לי מי כאן המורה ומי התלמיד. ואיזה מורים הם...

שואלים שאלה ואין לי תשובה. ואני אומרת 'לא יודעת, שווה בדיקה'....

 

הילדים האהובים. אף אחד לא לימד אותי מה שאתם לימדתם. תודה.

 

 

 

לראות את הצאן. הכוונה לראות באמת. לזכור. את כולם. בכל רגע ורגע. לפני השינה להריץ אותם בראש מה כל אחד לבש,

לבדוק עם עצמי האם באמת ראיתי את כולם היום? היה לי מפגש אמיתי עם כולם? לא לפספס כשילד צריך שיראו אותו.

 

לעמוד מול כתה כשכולם מציירים זו התרגשות גדולה מאוד, והיא הופכת ליותר גדולה כשאחד הילדים מצביע ומבקש עזרה, כי הוא לא 

מצליח לפתוח את צנצנת הצבע. היא הופכת למצחיקה ומעט מביכה ברגע שגם אני מתקשה בפתיחת הצנצנת ונזכרת שגם אני ילדה. אני מזכירה לעצמי

שעכשיו אני המורה, תופסת את הפקק של הצנצנת חזק עם החולצה, מסובבת וזה נפתח.

 

עברתי את המבחן.