קצת על אמונה

 אמונה, אלוהים.. מילים גסות במיוחד- תמיד יעוררו הדים, פרצופים, דעות שונות..

מה זה אומר על בן אדם כשהוא מעיד על עצמו 'אני מאמין באלוהים'?

מה זה אלוהים בכלל? אנרגיה, קארמה, הספקנים ביותר יקראו לזה מקריות...

 

הספקנים ביותר אומרים שהמאמינים נשענים על ארועים בודדים בחייהם שנראו מאוד מיוחדים או משונים, ומבססים על זה את כל ההשקפה שלהם.

כשלספקן קורה נס, או שהוא חולם חלום נבואי, או שהוא סתם אמר באמצע הרחוב 'הלוואי שפתאום יקפוץ עלי אריה' ופתאום באמצע ת"א יקפוץ

עליו אריה, הוא יקרא לזה צירוף מקרים... ולא יזכור כ"כ את המקרה ולא ייחס לו הרבה חשיבות.

הספקן יטען שהמאמין נשען על ארועים בודדים כאלו- אך לא כך הדבר. ברגע שאתה מאמין, אתה מגלה שהארועים האלו רבים ממה שחשבת,

למעשה, כמעט כל דבר שקורה הוא כזה- וזה מאוד קשה לתפוס את זה.

למה אנשים מפחדים להודות ולהגיד 'אני מאמין'? כי זה מחייב. כשאתה לא מאמין יש לך לגיטימציה להתנהג כמו קוף, אבל אם אתה מודה

שנבראת בצלמו, כדמותו, זה מחייב אותך להתעלות כלשהי, ואנשים עצלנים, הם לא רוצים להתעלות, נוח להם בקופיות.

בנוסף, אנשים גם עלולים לפחד להגיד 'אני מאמין' פשוט בגלל מה שיחשבו, או לאיזה קבוצה זה משייך אותם... אולי החבר'ה יחשבו אותם למוזרים?

 

כשהייתי קטנה דיברתי עם אלוהים הרבה. לא היה לי ספק בכלל שהוא קיים. התחננתי אליו כל יום והתפללתי למרות שלא קראתי לזה להתפלל,

והוא היה עוזר לי אבל לא הייתי שמה לב לזה כי הייתי קטנה.

כשגדלתי קצת ונחשפתי לרוע הגדול שבעולם, כמובן עלו הספקות. אם העולם כזה רע, איך זה שיש אלוהים? איך זה שהוא לא עושה כלום?

איך זה שהוא נתן לשואה לקרות? לכל מקרי האונס? איך הוא הרג את ההורים של הילדה הקטנה הזאת? למה הוא לא 

יורד למטה אל העם ועושה קצת סדר? הייתה לי מחשבה בראש שפעם, בתקופת התנ"ך, אלוהים היה, ובאיזשהו שלב הוא נעלם. הלך.

 

אני מודה שגם בתקופת הספק הגדול, כשפחדתי מאוד מאוד, תמיד פניתי אליו. תמיד התפללתי. תמיד גם כעסתי על עצמי שאני פונה אליו

רק ברגעים הקשים אבל ביום-יום מספרת לכולם ש'אני? מאמינה? מה פתאום...'

 

ואז התחילו הניסים להיות ברורים יותר ויותר. אלוהים התחיל להיות ברור יותר ויותר.. עשיתי לו מבחן, ועוד מבחן, ועוד מבחן, והוא עמד בכולם,

אפילו באלו שנראים לי שאין סיכוי שיעמוד בהם. 'תפסיק את הגשם' אמרתי לו, והוא הפסיק. 'תמשיך' אמרתי והוא המשיך.

אני זוכרת את היום שאמרתי להוא 'אם יש אלוהים נאכל היום פלאפל' והלכנו לכיוון הפלאפל וידענו שכבר סגור, הרי אמצע הלילה,

אבל משהו גרם לנו להמשיך ללכת. הגענו וכמובן הפלאפל היה סגור. הסתובבנו עצובים ופנינו חזרה לכיוון הבית. התחלנו ללכת ואז פגשנו

איש שעובד בפלאפל. שאלתי אותו באיזה שעה הם נסגרים כדי שאדע לפעם הבאה- והוא "את רוצה מנה? בואו, תכינו לעצמיכם, קחו מה שאתם רוצים!"

פתח לנו באמצע שום מקום פיתות, צ'יפס, סלט, כדורי פלאפל.. העמסנו לתוך הפיתות ואכלנו כמו חזירים וזכרתי טוב מה אמרתי בתחילת הערב.

יש ניסים ברורים מאוד ומצחיקים ולא הגיוניים כאלו, כמו למשל היום שאלוהים ארגן לי ולעוד שני חברים טרמפ מהמדבר [!] ישר הביתה..

אבל יש גם ניסים כאלו פחות ברורים.. שקל לאדם לפספס, לא לשים לב אליהם. לדוגמא באפריקה, כשלכולם מסביבי קרו דברים דפוקים

ואני הרגשתי את אלוהים יושב לי על הכתף כמו תוכי, משגיח השגחה עליונה. סאני הייתה עם קדחת קרציות, את פייה עקץ עכביש ענק

והרופא אמר לה שהוא לא יודע אם היא תאבד את האצבע או לא, וטימור ששודד כיוון עליו אקדח, מעיין עם הקאות, ואני, הבנאדם הכי חולני שקיים,

עברתי את הטיול הזה כמו שור..

 

והחלומות... חלומות שחלמתי והתגשמו..זה הכי מפחיד. הכי לא יודעים איך לאכול את זה. יש אנשים שבטח יגידו 'אבל איך חלומות קשורים לאלוהים'?

אלוהים זאת מילה גדולה ולהרבה אנשים לא נוח איתה. אם הייתי ממציאה לזה שם אחר היה לכם יותר נוח?? אלוהים זה רק שם למשהו הרבה יותר

גדול ובלתי נתפס, משהו שכן, הוא גם בחלומות, כמו שהוא בפרח ובזכוכית מגדלת ובמכונית צעצוע ובענן.

עוד חלום ועוד חלום ובהתחלה השתגעתי אמרתי "זה לא יכול להיות, מה, אני מכשפה??"

 

עם הזמן, שמתי לב, שהאירועים המשונים האלו גוברים על הארועים הלא משונים. עם הזמן, זה היה כבר מגוחך להתכחש לאמונה.

זה היה כבר מגוחך לעשות לו עוד מבחנים. כמה מבחנים אפשר לעשות? כמה הוכחות אני עוד צריכה?

כשכולם אומרים לי 'רק אל תחזרי לי בתשובה', אני עונה להם שאת החזרה שלי בתשובה אני עשיתי כבר, בדיוק ביום שלא פחדתי להודות

יותר בפני העולם אבל בעיקר בפני עצמי- שאני אדם מאמין.

 

אמונה לא נמדדת בחצאית או מכנסיים. צניעות זה לא רק בלבוש או בשיער.

כבוד בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהים. בזה אמונה נמדדת. 

כשמישהו ילך ברחוב ויראה אותי, הוא לא יוכל להגיד לפי סממן חיצוני כלשהו אם אני מאמינה או לא. אולי הוא יגיד שאני לא דתיה בגלל

שזה לא רגיל לראות בחורה מאמינה במכנסיים, עם פסים ירוקים בשיער, ואחת כזאת שלא מפחדת להגיד מה שיש לה להגיד......

אדם כזה בחיים לא יוכל לדעת שמבחינתי את החזרה בתשובה שלי כבר עשיתי. [לא אומרת שסיימתי כן? זה תהליך, אבל את כרטיס הטיסה

כבר קניתי מזמן]...

 

כשעשיתי שבת במאה שערים ראיתי כל מני דברים שהציקו לי. ראיתי דתיות שלא נראה שהן יודעות למה הן דתיות. ראיתי הרבה בנות

שאמנם לבשו שחור ולא ורוד-ירוק כמוני.. אבל בהחלט יכולתי לומר שהייתי יותר צנועה מהן.. לא שאני עושה כאן תחרות, כן? פשוט..

על מי את עובדת? על אלוהים?.... תעשי לי טובה.

נשים עם פאה. מה זה פאה? בדוק שזה נראה יותר טוב מהשיער האמיתי שלך פי מליון, אז מה עשית פה? את ההפך מצניעות.

פאה זה שקר גס. וגם חולצה ארוכה זה שקר גס בקיץ הישראלי הרותח. אין צורך לבשל את עצמינו למוות, רק לשמור על העיניים לאן הן מסתכלות.

 

כל הזמן אנשים מפחדים עלי. "אל תחזרי לי בתשובה אל תחזרי לי בתשובה".. קודם כל מה זה לי?? אפשר לחשוב שאני שייכת למישהו.

דבר שני, כמו שכבר כתבתי קודם, אני את החזרה בתשובה שלי כבר עשיתי, ותראו איך פספסתם וכבר עבר ככ הרבה זמן.....

ופספסתם כי אני לא נראית כמו מה שנקרא דתיה קונבנציונלית.. ואולי גם אף אחד לא ינחש אף פעם מבחוץ..

 

אין לכם מה לפחד חברים. אם אני אחזור בתשובה אז קודם כל זה לי ולא לכם, דבר שני, אני חושבת שזה מפגר לחיות נטו לפי הספר

ולעשות כל מה שכתוב בלי לשאול למה. אני חושבת שזה תהליך ארוך מאוד ובחורה שיום אחד קמה בבוקר ולובשת חצאית ומצהירה

"אני חוזרת בתשובה!" זה סתם בולשיט אחד גדול... חזרה בתשובה זה תהליך פנימי קודם כל.. אחר כך חיצוני...

ומי שמעז להבהל עכשיו ולחשוב שאני עושה לכם הכנה ל'מה שהולך לבוא' אז אין מה.... לי יש את האמונה שלי, אני אכתוב את הספר של עצמי,

לפי מה שמתאים לי.

 

אמן =)

 

[וזה ממש הזוי מאיפה הקטע הזה בא לי עכשיו.. אני אפילו לא מסטולה...וזה יצא בשצף קצף על המקלדת..הזיה]

ואפרופו סטלה- לא עישנתי כל היום... ובכלל כבר מעל לשבוע אין אצלי בבית כלום.. ורוב הימים כן עישנתי אבל אצל חברים

אז זה 'קצוב' יותר... אני חושבת שהיו לי רק איזה גג 4 ימים ללא עישון מאז שהתחלתי לעבוד על זה...אבל את העבודה הרצינית

עשיתי בזה ששברתי את ההרגל..ועל זה אני מאוד גאה בעצמי..לזה כיוונתי.. לא כיוונתי להפסקה קיצונית...

למרות שלפעמים ממש יש לי רגעי משבר.. שאני קמה באמצע הלילה.. ואני מתה מתה לעשות ראש..ואין... וזה בדיוק למה גם

ניקיתי את הבית... כי ידעתי שאם אין אז אין. אז אני תוקעת את עצמי בלי, וזה מה שהתכוונתי לעשות.. אבל בעע זה קשה..

וגם עכשיו אני בדודא פצצות אבל יהיה בסדר.. אין ברירה... מקרה הכי גרוע - קלונקס

 

אני לא מאמינה שהפוסט הזה התחיל באלוהים ונגמר בקלונקס... אבל מה לעשות אלו הם חיי חח...

לילה טוב!