כעסים מודחקים

 דר-

בדרך כלל אני נוהגת ליישר את ההדורים עם אנשים, לא משנה איזה דבר מסריח עבר בינינו.. לפעמים עוברת שנה או אפילו שנתיים

עד שזה קורה..אבל בדרך כלל זה קורה. וכשאני חושבת עליך דר, אני לא חושבת שזה יקרה. זה פשוט מדהים כמה השארת לי טעם מר.

זה מדהים כמה גברים עברתי אחריך והטעם המר שהשארת הוא ככ חזק שלא עובר. 

עוד דבר מדהים בפני עצמו הוא כמה אני עיוורת ומוכנה לצאת עם כל סוליית נעל רק כדי לא להשאר לבד. דווקא זה התחיל נחמד בינינו,

באמת הייתה כימיה והיה נחמד והכל, במיוחד בערב ששרנו שירים של אביב גפן ובערב שראינו דמבו, אבל גאד... לצאת עם בנאדם שלא מוכן

להשתמש במילה אהבה? מתוך אידיאולוגיה? יש דבר יותר דפוק מזה? [כן, האקס הבא, אבל עם זה נחכה] הוא העדיף להפרד ממני במקום

לחבק, זה היה לו פשוט מאיים מדי, כל ה...רגשות האלה, שרגשות זה בכלל מילה גסה בבית משפחת ברטשניידר. אמא שלך מדברת עם הטלויזיה.

זה ככ ברור למה יצאת ככה. ועוד יש לה לפטופ על הרגליים כשהיא עושה את זה, לא סתם אמרו החברים שלך שהיא בטח מחוברת למטען שמה..

עם ערימת הפיצוחים. ואני לא צריכה לספר כמה חינוך משפיע........ אז כן, כשקראתי לך מחשב התכוונתי לזה מכל הלב.

זה מצחיק, שפחדתי שאן תצליח איפה שאני נכשלתי. פחדתי שאן תצליח להוציא ממך את הדר הנסתר, דר שאוהב ושונא ובוכה... אני לא מאמינה

שלא בכית אפילו כשהכלבה שלך מתה אחרי 20 שנה איתך. אבל אוקי. אל תבכה. לפחות משהו...משהו...קצת...טיפת יחס של..חיבה כלשהי..

לסובבים אותך...... אתה פשוט הזייה... ואן מספרת שהתנהגת איתה בדיוק אותו הדבר..... [ואני בליבי שמחה שהיא לא הצליחה איפה שנכשלתי..למרות שהכישלון הוא לא שלי הוא שלך..]

אני לא אשכח, ביום שנפרדנו מרוב עצבים שאלתי אותך אם אתה אוהב שוקולד, וענית לי 'לא. זה טעים לי'. וזה מסביר הכל.

ואח"כ, אחרי שנפרדנו, ו[אלוהים יודע למה] היה לי איזה תקווה לשמר לפחות ידידות כלשהי... אז נפגשת עם אן. בלעדיי. ואז כשטסתי

לחו"ל גם זיינת אותה, שזה היה מלוכלך בפני עצמו, כי בתור בנאדם שאין לו מושג מה זה לאהוב, זה אומר שעשית את זה נטו בשביל הזיון...

ולא חסר בחורות לזיין בת"א הארורה שלך...אז למה דווקא את החברה הכי טובה שלי, וכשאני בחו"ל? 

אה כן, כדי ליצור לי קבלת פנים משמחת כמובן. הלוואי שהיא הדביקה אותך באיידס.  שני דברים יצאו טובים מהקשר המפגר הזה-

א- למדתי לגדל גאנג'ה בצורה רצינית

ב- הצלחתי לגרום לך לבכות!! ווהו! ניצחתי את כולם.. מי שמצליח לגרום לדר לבכות הוא כנראה באמת צריך להיות אדם מיוחד.. רק חבל שהייתי צריכה לדפוק לך מכות בשביל זה.

דוד-

שוב. טעות שלי. בפעם הראשונה שנפגשנו אמרתי לך 'תבוא, נראה לאיזה מצב דפוק זה יכניס אותך'...אבל לא חשבתי על המצב הדפוק שזה 

יכניס אותי....זה עצוב כמה הקשר שלנו לא היה אמיתי...הוא היה ממש רחוק מזה... זה ממש דפוק לחשוב על זה ככה, אבל באמת אני חושבת 

שחישבתי כל מילה שיצאה לי מהפה אלף פעם לפני שהוצאתי, כי אי אפשר להגיד לך כלום, הכל מקומם אותך, הכל נגדך, גם אם אני אגיד שאני אוהבת

גלידות ואותך. כולם משקרים לך, רוצים לדפוק אותך, לבטל את הדעה שלך, זה החוויה שאתה חי בה..קבוע.. גם אם היא לא באמת תואמת מציאות...

זה פשוט פסיכי כמה הכוויה שלך מהעולם חזקה ואיך זה גורם לך להתנהג... כאילו אני לא אומרת שזה לא מובן. סביר להניח שאם הייתי עוברת

את החיים שאתה עברת הייתי יוצאת אותו דבר רקוב שאתה יצאת. אתה חי בשקר רציני.. כל היומיום שלך הוא שקר אחד גדול..זה הזוי פשוט...

פעם ב...איכשהו..יוצא דוד הגבוה והבריא ואומר איזה דבר חכם או הגיוני או נחמד....אבל רוב הזמן... זה איזה הזיה שעוטפת אותך..

ומעולם לא אמרתי לך את האמת. כי פחדתי, ידעתי איך תגיב. והאמת..עכשיו כשאני חושבת על זה, מה שהביא להתקף הכי גדול ודפוק שלך בקשר

שלנו זה אחד הנסיונות שלי להוציא את האמת החוצה... ברגע שבעצם התחלת ללגלג בחוכמה של אבא שלי, זה שבר את גב הגמל..

ונראה לי שמשם התחיל הסרט הנורא הזה שנמשך יומיים [או אם לדייק הוא לא נגמר מעולם..אתה עדיין שם].... התחלת עם ההזיות עם הזיוני

מוח...כשאנשים שואלים אותי מה קרה שם ומה אמרת אין לי מושג מה לענות להם מרוב שזה היה זיוני שכל.... איך רגע אחד שמת לי יד על 

הלב וקראת לי יהלום לא מלוטש ורגע אחר בעטת בדברים בחדר וצרחת כמו משוגע בזמן שאמא בבית, ישנה.... באיזשהו שלב התחלתי פיזית להדוף

אותך לכיוון היציאה מהבית...התביישתי שאמא שלי תשמע את כל זה....... אני לא מאמינה שהייתי צריכה פיזית לכוון אותך החוצה....

ואחרי שנפרדנו זה היה אפילו יותר דפוק.. כל השיחות בפייסבוק... כל אדם בריא שיקרא אותן יוכל לשים לב שאתה..אשכרה לא פסדר...לא פה...

ולפעמים מתנהג כמו נער בן 17...שזה בכלל דפוק כשאתה בן 32..אבל כנראה שככה זה גברים.

קודם זרקת אותי בצורה הכי דוחה בעולם כביכול מתוך פסיכוזה. לא יודעת אם להסכים איתך שזה פסיכוזה או שאתה פשוט מתרץ לעצמך למה אתה מטומטם.

אחר כך התקשרת והתנצלת וביקשת צ'אנס חוזר. לא תיארת לעצמך אפילו כמה הכאבת לי, ונראה לי שעד היום אתה לא מתאר גם.

להפתעתי, לא נהגתי בטימטום כמו תמיד והיה לי את הביצים להגיד לך לא. שאנחנו לא חוזרים.

אחר כך נכנסת לקטע האידיוטי הזה של איימ אובר יו.. 'אני כבר בסדר..עברתי את זה..אני במצב מדהים! באמת!' על מי אתה עובד? :\

לא עלי מותק.......

אחר כך עשית בכלל צעד נואש כשביקשת ממני לארגן לך סמים אחרי כל ההסטוריה הדפוקה שלך איתם... מה, כדי לנסות להתקרב אלי חזרה?

שאני אחשוב שאתה מגניב? שנשארו לנו נושאי שיחה? מזל שהבנת שזה רעיון מפגר...

ואחר כך בכלל הדובדבן שבקצפת.... הצעת לי לבוא לנקות לך את הדירה בתשלום.. תגיד לי אתה נורמלי? אני באמת שואלת?.. סעמק...

מה, כדי שתשב על ה[אה, אין לך איפה לשבת בבית] ותסתכל עלי מנקה ותרגיש עליונות מסויימת? 

וכל פעם שאני מנסה לומר לך קמצוץ של אמת, של תחושה אמיתית שלי, אתה פשוט לא מסוגל לקבל את זה בשום צורה שהיא..

מבחינתך ביטלתי את הדעה שלך בכך שאמרתי את שלי...אבל לא חמוד. ככה מתנהלות שיחות בין בני אדם. כל אחד אומר את דעתו בתורו.

ואין לי יותר מה לומר על דוד חוץ מזה שאני מרגישה שעובש זיין אותי וזה הרגשה די רקובה..........

ירדן-

אני זוכרת, זה עוד היה ככה בתיכון... כל פעם שהייתי אומרת לך משהו, משהו חשוב באמת, משתפת באיזו תחושה קשה... היית מגיבה

או ב'נמנמ.' או אם זה בשיחות במחשב אז נקודה, או סמיילי, אבל אף פעם לא אומרת באמת משהו..מה את חושבת...תגובה כלשהי על מה שאמרתי..

כאילו לא באמת הקשבת... שמתי לב שתמיד כשאת מתקשרת זה רק כשאת צריכה לפרוק... אף פעם לא תתקשרי לשאול מה שלומי..להתעניין..

פעם קרה שהתקשרת אלי והייתי במצב ככ גרוע ואפילו לא טרחת לשאול וישר התחלת לספר את הצרות שלך וזה היה פשוט הזיה מבחינתי..

כאילו בואנה יכולתי עכשיו לקפוץ מבניין תוך כדי השיחת טלפון ולא היית מרגישה אפילו.... לפעמים גם אנחנו מדברות, ואת מספרת לי איזה סיפור,

ואז את מסיימת, ואני מגיבה [משתדלת להגיב בעניין במה שאמרת, גם אם זה לא תמיד מעניין] ואז כשאני מספרת לך משהו שיושב לי על הלב 

ואני מסיימת, אני מחכה לאיזו תגובה..והתגובה היחידה שמגיעה זה המשך של הסיפורים שלך... כאילו אין בכלל בכלל התיחסות למה שאמרתי..

כאילו אשכרה לא אמרתי כלום...התגובה הכי רצינית שאני יכולה לקבל זה 'אוי..בובי' ופה זה נגמר.. ו..לא יודעת. אני מאוד משתדלת להקשיב

לחברות שלי, כי אני יודעת כמה זה חשוב לאנשים שישמעו מה שיש להם להגיד, כמה זה חשוב שאנשים ידברו ויהיה מי שמקשיב באמת...

אבל זה עצוב להיות היחידה שעושה את זה....  אנשים היום אשכרה מופתעים כשאני מתקשרת לשאול לשלומם, ולא מתקשרת באיזה עניין עיסקי.

זה לא אמור להפתיע. לחברים אמור להיות אכפת מהשני, ולא אכפת לי שאמור זה שם של דג, זה עוד המצאה של בני אנוש. באותה מידה יכלו גם

לקרוא לזה צ'וקולולו.

ואם כבר אני במעמד מביך אך מכובד זה של לכתוב כעסים מודחקים של שנים, אני גם אכתוב, שאני שונאת, אבל שונאת, לדבר בפלאפון הרבה זמן,

וסתם על הא ועל דא, ועוד יותר שונאת ששמים אותי על ממתינה שעה ומבקשים לא לנתק, או מדברים איתי בזמן העבודה, ומדברים עם עוד

מליון אנשים בו זמנית וכל שניה אומרים לי 'רגע'.

 

וואו. מה זה השטף קצף כעס הזה על הבוקר. כנראה משהו שנערם שנים.. אבל לא יודעת מה גרם לו לצאת דווקא עכשיו. אולי נמאס לי

לירון-

אמנם כבר אמרתי לך, וקיבלת את זה יפה ובאהבה והערכתי את זה ככ...שהבנת אותי..ולא לקחת את זה למקום רע... אבל וואו...

אחרי שנלחמתי בציפורניים בהפרעת אכילה המזויינת הזאתי...הדבר האחרון שאני צריכה זה שינפנפו לי בטריגרים מול הפנים...

זה כמו גמול מהרואין שיש לו מלא הרואין בבית...זה פשוט לא ילך..... ואם זה ילך זה יהיה מלחמה אחושרמוטה.

אני לא יכולה לשמוע 'רזיתי'- מה אני אגיד על זה? כל הכבוד? מפגרת? מה אני אמורה להגיד על זה? אני לא יודעת גם מה את מצפה ממני

בתור חברה, שאנסה לשלוף אותך משם? [ששתינו יודעות שזה לא יעבוד כי רק את יכולה לשלוף את עצמך משם].. 

נראה לי שמעולם לא העלת על דעתך מה זה עלול לעשות לי... אבל אולי זה יותר מדי לבקש שתחשבי על זה לבד.... אולי באמת הייתי צריכה

לומר וזהו.. כמובן גם חבל שאגרתי את זה וכמובן שהכל מסתכם בזה שאני מטומטמת אבל תכלס, את הטריגרים האלו אני לא מוכנה לשמוע 

יותר... זה שפעם אחת היה לי כוח להלחם לא אומר שיהיה לי כוח גם בפעם השניה.

ועוד דבר. קשה לי מאוד עם המגזימנות שלך..עם הקיצוניות...בהכל.. זה כמו אנשים שאומרים על כל בחורה יפה 'היא הכי יפה בעולם

לא ראיתי יפה ממנה'.. וכל הסיפורים על כמה שאת מעשנת מלא..... זה לא מלא. והסיפורים על 'אני לא אוכלת כלום אני לא אוכלת כלום'

שבעצם אני רואה אותך בולסת ובולסת.. זה ההבדל בינינו..אני לא הייתי אוכלת והייתי מספרת לעצמי שאכלתי הרבה יותר ממה שאכלתי בפועל..

אצלך זה הפוך..את אוכלת מלא ומספרת שלא אכלת כלום...ואני לא מבינה מה הרעיון בזה..כאילו אני כן מבינה..אבל זה מפגר..

ואני ממש מפחדת להגיד על זה משהו כי זה רק יפתח אצלך עוד יותר את הרעיון הדפוק הזה של לא לאכול.

לפעמים את אומרת 'לא אכלתי היום כלום! כלוםםםםם! רק בורקס בבוקר וסלט. אה. ו... לפני שעה חצי קערת אורז'...

למה תמיד שאת אוכלת קערה את קוראת לזה 'חצי'.. ובכלל...כשאת אומרת לא אכלתי כלום ואז אומרת שאכלת בורקס..אני נזכרת שבורקס

כזה היה מבחינתי חתיכת פצצת קלוריות ולא מבינה איך את קוראת לו 'כלום'.. ואני אומרת לעצמי בואנה אני הייתי חיה על 100 קלוריות ביום...

ואז מתחילה בראש שיחה של 'לירון לא אנורקסית אמיתית היא וונאבי אנורקסית'...ואני לא רוצה להיות במקום הזה כי זה מקום רע ודפוק...

אני לא רוצה לבחון את ההפרעת אכילה שלך ולהגיד שאת "לא טובה בזה מספיק"..כי אז אני אגדיל לך אתזה.. ואני חושבת שהפחד העיקרי

שלי בכל הסיפור חוץ מזה שזה טריגר בשבילי.... הפחד האמיתי זה להיות טריגר בשבילך... ולהפיל אותך למטה.. כי המחשבות שלי

בתוך הראש מאוד מלוכלכות ומגעילות כשאת מדברת על אוכל.... ואני ככ זוכרת את המקום הזה...של לרצות להיות אנורקסית מוצלחת...

מקום דוחה ודפוק ברוך השם שאני לא שם...

מה שמזכיר לי עוד דבר שמעצבן אותי פצצות בדוד- שהוא רמז כמה וכמה פעמים לזה שהוא 

לא מאמין לי שאני אוכלת.... ואני לא סובלת שאנשים לא מאמינים לי שאני אוכלת..חתיכת חוצפן אני עבדתי על עצמי כמו חמור ואני קרוב

ל4 שנים אוכלת מסודר ולא דחפתי אצבע לגרון אפילו פעם אחת...אז מי אתה יא בן זונה שלא תאמין לי????

 

עריכה:

וואו...הוצאתי הרבה מאוד על האנשים הקודמים שכבר התעייפו לי היידים..... אני אעשה הפסקה ואנשום קצת. אולי אדחוף איזה קלונקס.

אחר כך אמשיך להוציא כעסים. מקווה שהקלונקס לא ירכך אותם ושיצאו חריפים כמו שהם יושבים ומכאיבים כל יום מחדש...

נמאס לי, עולם יקר, אנשים נכבדים, היום אני אומרת הכל. הבאה בתור שאכתוב את כל הכעסים שהצטברו לי עליה זאת אן.. ובטח יעלו

לי עוד אנשים עם הזמן.... ואני לא עושה את זה כי אני אוהבת לשנוא או לכעוס.. אני עושה את זה כדי שיצא ולא ישב שם יותר.

אני לא רוצה בתוכי יותר את הרעלים האלו. רוצה להוציא אותם לאוויר העולם ולהשאר נקייה מכל זה.

אן-  

 

מאיפה להתחיל? מזה שדווקא ממך לא ציפיתי? או מזה שהייתי צריכה מראש לזכור לא לצפות מאף אחד? או דווקא מזה שיש אנשים

שכן צריך לצפות מהם- כמו משפחה, בן זוג, וחברה הכי טובה.. זה אנשים שלגיטימי לצפות מהם לכבוד. לפחות לקצת כבוד.

עוד לפני שטסתי עשית לי את הקטע המסריח ההוא, והייתי כבר צריכה להריח מראש, הייתי צריכה מראש לתת לך כאפה...

כשהלכת אליו הביתה וככ רציתי להצטרף ואמרתי לך שתדברי איתו ותודיעי לי, ו'שכחת להודיע'.. הלכת לאקס הטרי שלי ועישנת איתו סמים

כי סמים היו הרבה יותר חשובים ממני כנראה. סמים וזין. וכאבתי, ובכיתי, וזה היה ככ מכוער מצידך, ואמרתי לך שזה היה מכוער אבל כנראה

בשביל שתפנימי הייתי צריכה לתת לך איזה כאפה מצלצלת לפרצוף....

באמת שהייתי סלחנית איתך... אני חושבת שאם לא היינו עוברות ככ הרבה ביחד היית חוטפת ממני את המכות של הלייף.. אבל כששמעתי

מה היה אפילו לא רציתי לראות את הפרצוף שלך.. רציתי פשוט שתצאי מהבית שלי באותו הרגע. רציתי גם לקחת את כל המתנות שהבאתי

לך מחו"ל ולתת אותן למישהו אחר. בשבוע האחרון בקייפטאון התחלתי לחוש בחילה כל פעם כשחשבתי עליך. תחושה רעה. מעיין שאלה 

אותי ככה פתאום באמצע יום בהיר 'אסתי, את סומכת על אן?' ואמרתי לה כן בטח במאה אחוז מה זה השאלה הזאת......

כנראה שהיה בסיס מאוד רציני לשאלה. כנראה שאני נאיבית ואת לא יודעת מה זה חברות. אני לא אגיד שהרעפתי עליך ים של אהבה כשהיינו חברות,

אבל אהבה זה לא הנושא פה... הנושא הוא כבוד בסיסי בין 2 בחורות שלפחות בהגדרה היו החברות הכי טובות...

אני פשוט לא אבין מה זה הדבר הזה שגרם לך להזדיין, וגם להתחיל קשר, עם האקס שלי. מכל הבחורים בעולם, דווקא איתו.. 

ונגידדדדדד ששיקרת לעצמך שמצאת אהבה, ושזה משהו אמיתי, נגיד.. לפחות אולי לחכות שבוע שאני אחזור לארץ? לדבר איתי? לספר לי?

אבל לא. כשהתקשרתי אליך מחו"ל אחרי שבועיים שלא דיברנו ציפיתי שתשמחי לשמוע את קולי ובערך אמרת לי ' לא יכולה לדבר ביי '.....

טוב.... גם כשחזרתי לארץ לא סיפרת כלום.... עזבי את זה שלא היה לך שכל לראות את זה שהוא רוצה רק לזיין אותך.. ועזבי את זה

שבכלל יש לך איזה קטע עם האקסים שלי, ועם גברים בכלל...... אני תוהה מתי בכלל תכננת לספר לי את זה.. אם לא הייתי חולמת את

החלום ההוא בלילה ומגלה לבד. לא צעקתי עליך, לא הרבצתי, רק שאלתי, בשקט, בכאב, בכנות, מה לעזאזל היה שם? רציתי לדעת מא' עד ת'.

הקשבתי והקשבתי וליוויתי אותך לדלת של הבית, בלי ממש להגיב. התנצלת וייללת ולא היה לי אכפת. רציתי שתירקבי ותבכי ותכאבי לפחות כמו שאני.

אחר כך לא דיברנו כמה זמן.. ויום אחד שאלת אותי אם אני מוכנה לקפוץ אליך הביתה, אמרת שאת רוצה להראות לי משהו שאולי יגרום לי להבין. הייתי עסוקה וגם כעסתי בטירוף, אבל אמרתי לעצמי מעניין, אם זה משהו שיגרום לי להבין דבר מטומטם ככ, אני חייבת לראות מה זה. הגעתי לבית שלך בציפייה לגלות איזה פרט מעניין, וכל מה שהראית לי זה חתכים עלובים על הרגליים שלך. כמה שזה ישמע נורא, החתכים האלה לא הזיזו לי את הריס. שום דבר זה לא הזיז לי. הסתכלתי בזלזול והרמתי את השרוול. היה לי חתך גדול ואדום. חשבתי לעצמי מה את מנסה להראות לי פה? שאת יודעת שאת מטומטמת ולכן הענשת את עצמך? שרע לך? שמה? שום דבר לא יעזור לך גברת... את את האמון בינינו שברת, ושום חתך אידיוטי לא יצדיק את זה. חתכים לא מרגשים אותי, מצטערת. חתכים היו באותה תקופה משהו ככ רגיל... כשראית שזה לא מזיז לי והבנת איזה דייסה דוחה בישלת, והבנת שאת גם צריכה לאכול אותה, אז הלכת ואישפזת את עצמך בגהה. אני לא מבינה מה זה היה האקט הזה. אולי זה היה כדי שארחם עליך, אולי כדי להרחיק את עצמך מהסמים כי בבית לא יכולת להפסיק לבד, אולי סתם רצית שקט, אולי בגלל שלא היה לך כסף לשכור לעצמך דירה, פשוט חיפשת מיטה לישון בה, כמו שאת עושה תמיד. בגלל שאת שונאת להיות בבית. כנראה שזה שילוב של כל הדברים ביחד. בכל אופן, אמרתי לעצמי שלא משנה כמה חרא וכמה פגעת בי, מחובתי בתור מישהי שלפחות פעם היה לה אכפת ממך, להתקשר פה ושם ולבדוק מה שלומך, גם הבטחתי שאבוא לבקר. יצאת מגהה אחרי שבוע, לא הספקתי להגיע לבקר אפילו. תכננתי לבוא ברביעי אבל יצאת לפני. כתבת לי מכתב מכוער על זה שאת לא צריכה אנשים כמוני בחיים שלך, שלא שם בשבילך כשצריך... ואני חושבת לעצמי- אחרי הדבר הגועלי שעשית, ועוד אחרי שאני מתקשרת לבדוק לשלומך למרות שהתנהגת כמו זבל, זה מה שאת אומרת לי? לא כאילו..מה עוד ציפית ממני? שאברך אתכם שיהיה לכם קשר נהדר? שאבוא למרוח לו אולי חומר סיכה על הזין שיתחלק יותר בקלות? אולי שאעמוד עם פונפונים מהצד ואצעק גו אן גו אן? יש גבול. אחרי שבנאדם פוגע בי בצורה ככ מכוערת אני לא ממהרת להרעיף עליו אהבה. ולא רציתי למחוק אותך מהחיים שלי. אני חושבת שבתור בנאדם פגוע מגיע לי את הזמן שלי לכעוס, תכלס. אחרי מה שעשית, הדבר האחרון שהגיע לך ממני זה אהבה וחיבוקים, ואני מבינה שבחרת ללכת כי אין לבנאדם מה לחפש בחיים שלו מישהו שלא רוצה להרעיף עליו אהבה... אבל אני לא יודעת אם שמת לב- שזאת הייתה פגיעה בפני עצמה... שאני ניסיתי להתעלות על עצמי ועל האגו ודאגתי לך שהיית באשפוז..וזה התמורה שלך..להעיף אותי כמו זבל.....  והאמת? גם היום אני לא יודעת מה גורם לי בכלל לדבר איתך בכזו פתיחות וקבלה.. כי באמת שהגיע לך מכל הלב לחטוף ממני את המכות של הלייף... קיבלת תגובה ממש לייט יחסית לאיך שאני מגיבה בדרך כלל כשפוגעים בי......יותר מדי לייט, מלטפת אפילו הייתי אומרת.  אני חושבת שהדבר שגורם לי לדבר איתך היום זה העובדה שאני מוצאת בך אדם מעניין, וגם כי את מבינה היום כמה פוסטמה יצאת, ואני נהנית לדבר איתך על הרבה נושאים... אבל..שורה תחתונה..... לעולם לא אבטח בך שוב.

 

 

אמא-

 

כל השנים לא רצית להקשיב. כל הזמן דיכאון הייתה מילה גסה שאסור להגיד בבית. גם דיאטה הייתה מילה גסה. גם דמעות זה גס.

בפעם האחרונה שבכיתי בבית קראו לי זונה בכל השפות. עכשיו פתאום את רוצה לשמוע, מעניין אותך למה אני במצב כזה מחורבן..

פתאום מעניין אותך.. מה קרה? אז בהתחלה לא דיברתי. אמרתי לעצמי [ולך] שאין לי שום רצון לשתף אדם שמעולם לא רצה לשמוע.

שתמיד השתיק אותי. ועכשיו, אחרי שניסינו לעשות עבודה על זה, וסוף סוף אני קצת נפתחת, את שוב סוגרת אותי. ואחר כך אל תתפלאי

אם אני אלך לך לאיבוד לגמרי. אל תתפלאי אם לא אשתף אותך יותר לעולם. אני בוכה לך בכאב הכי אמיתי ושורף שלי, בוכה את נשמתי החוצה

אומרת את הכל, ואת קוראת לי קוטרית? כל הזמן אומרת "לפחות אני לא מקטרת".. את יודעת מה אמא יקרה? אל תקטרי. 

[וגם לעשות עם הבת שלך תחרות מי עושה עבודה פנימית יותר טובה זה שפל בפני עצמו. להגיד מה את עושה יותר טוב ממני. עשית לי חור בראש.

בגיל 50 החלטת סוף סוף להפתח למילה הזאת שנקראת 'רוח', ועכשיו את מזיינת לי בשכל על כל ה'אור' שגילית מכל הקואוצ'רים דהמיקולו

של ימינו..... זה לא מרגש אותי כל הדיבורים האלו. אני מקשיבה למורים רוחניים מכל מני חורים שונים בעולם מגיל 14..לא יכולה לשמוע

יותר את כל הססמאות האלה...די..זיינת את המוח.. זה אשכרה הדברים שהיו מרגשים אותי בגיל 14... היום כבר לא עובד לשים קריסטל

בחדר ולהגיד שהחיים יפים]

זה לא אומר עליך שום דבר טוב, להפך. זה אומר שאת שקועה בתוך חרא ומקבלת את זה. את אפילו לא חושבת על אפשרות שיכול להיות אחרת.

מבחינתך ככה זה החיים, ככה, ואין מה לעשות אלא לחיות בתוך החרא הזה ולשתוק. ולא. אני לא כזאת. אני מעדיפה להוציא קיטור.

את תרוצי כמה שאת רוצה קחי חלק במירוץ המזדיין הזה שהחברה המציאה, תרוצי ותרוצי כל הרגליים שלך כבר כחולות והפרקים שלך בידיים

לא זזים יותר, ואת רצה ורצה ולא מקטרת. ואני לא רוצה רגליים כחולות ופרקים מקולקלים. מצטערת, לא מוכנה לשתף פעולה עם המירוץ

המטומטם הזה. את אומרת לי "אבל כולם חיים ככה" אז מה שכולם חיים ככה, זה אומר שזה טוב? לא. זה אומר שאנשים המציאו משהו 

מפגר וגם אנחנו נפלנו לתוכו.. וכדאי מאוד לצאת משם כי רואים את התוצאות יפה מאוד. ילדות בגיל 9 מקבלות מחזור. בגיל 20 גלי חום,

רצים רצים רודפים אחרי כסף אחרי תעודות אחרי ביטוחים.. בבקשה אמאלה יקרה תרוצי כמה שאת רוצה..אני לא.

אולי את סופרמן.. ואולי החברה תסתכל עלי ותקרא לי נכה, או בדיכאון, או תגיד שיש לי קשיים בלימודים, הפרעת קשב.. זיון במוח!

זה לא אני שמקולקלת, זה מה שמצפים היום מבני אדם מהבסיס הוא לא נכון.. גוף אנושי לא בנוי לחיים כאלו דפוקים..

אני לא בדיכאון. אני מתמודדת. בפעם הראשונה בחיי. וזאת הסיבה לכל הדמעות. כי אחרי שנים שדחפת לי פרוזקים ואנטיביוטיקות

וכל חרא אחר שגורם לגוף לא לדעת להתמודד..בטח שיהיה לי קשה. בטח שיהיה לי קשה פעם ראשונה לחוות את החיים באמת כמו שאמורים

לחוות אותם.. וזה אפילו מעליב שאת קוראת לזה דיכאון. כי דיכאון זאת מילה נמוכה ואפורה והתמודדות זאת מילה גבוהה ולבנה.

ואיך רמזת לרופא שאני שרמוטה בדרך עדינה, שאני לא אשים לב, התחלת לדבר איתו במילים גבוהות של רפואה.. זה היה דוחה ומיותר.

פעם אחת רציתי שרופא יראה אותי כמו שאני, בלי כל ההקדמות המפגרות שאת עושה. שיראה רגע אותי, ככה, בלי רקע קודם, יסתכל

על המבט, התנועות גוף, וילמד ויסיק מסקנות, אבל לא- היית חייבת לשפוך לו את כל הביוגרפיה שלי על השולחן....את פשוט לא יודעת לסתום כשצריך..

אוף....... לכתוב לאמא זה לא משהו שיגמר אי פעם.......אבל דבר אחד אחרון ששווה התייחסות יותר מהכל, זה המשפט הזה שאת ככ אוהבת להגיד:

"יש דברים שלא צריך לשאול למה, פשוט עושים"- אז לא אמא. לעולם לא. לעולם לא אעשה דבר בלי לדעת למה אני עושה אותו.

אני מקווה מאוד שתמיד יהיה לי את הכוח לקום ולשאול למה. אני רואה אותך עושה דברים מטומטמים ואין לך מושג למה את עושה אותם,

את פשוט עושה אותם כי כולם עושים אותם.. וכשאני שואלת אותך למה את אומרת ככה כי כולם עושים. ואני אומרת לך אבל ביררת מה זה אומר?

את יודעת מה את עושה בכלל? לא. אבל לא צריך לשאול. תעשי.

אין מצב שאני אחייה בכזאת פאסיביות, סורי... אני מעדיפה להראות לכולם ילדה סוררת ומרדנית שעושה הכל הפוך, ורק כשאני יודעת מהבסיס

למה עושים משהו, וחקרתי אם זה מתאים לי או לא, להחליט אם אני עושה את זה או לא.

לא מקבלת את הכל ככה, כמו שזה..מצטערת, אין סיכוי בעולם......על זה אני לא מוותרת. ואם זה גורם לך מבוכה שהבת שלך שואלת שאלות,

כדאי לך מאוד לחשוב למה זה גורם לך מבוכה. אולי כי חס וחלילה הבת שלך לא תהיה בדיוק בדיוק כמו כולם?..שיט. זה מסוכן.. מה יגידו השכנים.

אבל בשורה התחתונה- זה מה שנקרא להפעיל את השכל שלך האישי... ואני מניחה שהיית רוצה בת שמפעילה את השכל. [או שהנחתי הנחה 

גסה מדי? הרי הרבה יותר נוח לך אם הייתי כמו שלי וטל ומיקי ואסנת........תמיד אמרת 'למה את לא כמוהם'.. את יודעת מה אמא... קחי אותן

במקומי. גם כן החלום הכי גדול שלהן זה בלונד והגדלת חזה... זה מה שאת רוצה? קחי לשבוע תגידי לי איך היה. או שאולי את רוצה

בת שלומדת באוניברסיטה מקצוע שלא מעניין לה את התחת רק כי זה מבטיח כסף בעתיד? קחי אמא קחי.. ספרי לי איך היה.......

גם כן ביולוגיה מולקולרית.........מי בכלל יודע מה זה.

 

בלי קשר- התקופה הזאת מאוד קשה ועמוסה, וכמו תמיד כשהימים קשים לי גם הגוף קורס.. הוא לא מסכים לשחק איתי את המשחקים 

המפגרים האלו...וכל הכבוד לו על זה... אבל כרגע אני מוצאת את עצמי בלי חוש טעם, בלי חוש ריח, ובלי קול. מעניין מה הדבר הבא שיעלם.

 

---

וסתם.. תמונה של שאקה גור

והנה שאקה היום!! היום 11.5.2012, שאקה בן שנה! [וגם מונה ומיקה כמובן]