לעצמי

 כותבת לעצמי, למען הסדר, הזיכרון.

 

יום ד'- הלכתי לבקר את סבא, התעלפתי באוטובוס באמצע ת"א, נפגשתי עם איילת

יום ה'- נסעתי עם אן ללוות אותה לקעקוע שלה, נמאס לי מהעולם ומבני האדם בצורה מאוד קיצונית וברחתי [פיזית] הביתה.

התחלתי לרוץ לא יכולתי לחכות לעוף משמה. בערב האקס הזמין את החברה הכי טובה שלי לעשן ואותי לא.

לעשות דרמה? לא לעשות דרמה? הרי ברור שזה מכעיס אותי מאוד והכי הייתי מעדיפה שהיא לא תלך לשם בכלל,

אני חושבת שזה היה הכי מכבד אותי אבל היום בופים חינם הם במקום הראשון.

לאחרונה אני שותקת המון, המילים נראות לי מיותרות מאוד. גם כל מה שאנשים אומרים לי נשמע לי זיון שכל ומטומטם,

כל מה שאומרים לי אני עונה "אהא". וזה לא שאני לא מקשיבה, אני כן. אבל מילים זה מיותר הרבה פעמים.

אהא מספיק.

מתפוצץ לי הראש וחזיתי את זה שאני הולכת להתמוטט לפני הטיסה, שדרך אגב גיליתי היום שאני טסה יום לפני מה שחשבתי,

שזה ממש שימח אותי מצד אחד, כי זה יום אחד פחות לחכות. מצד שני זה הלחיץ כי פחות זמן לארגן הכל, ומצד שלישי פשוט הרגשתי

מטומטמת כי מי מתבלבל ביום טיסה שלו?

 

עכשיו חמישי בלילה. מחכה לשיחת טלפון מיותרת. אחר כך שישי ללכת לדואר ולבנק, בערב לארוחה משפחתית, שבת אבוא למעיין.

ראשון לקום בבוקר להתנשק עם פונצ'ה לסיים לארוז הכל הכל הכל, ובערב חברה מקפיצה אותי לשדה תעופה....

 

כל פעם לפני שאני טסה יש לי איזה תחושה שאני אמות שם.. והספקתי כבר לראות את כל מי שרציתי לראות לפני המוות..

לא כתבתי צוואה א' כי אני מפחדת כי כשכותבים מילים יש לזה המון כח וב' כי אני קמצנית וכועסת על כולם ולא בא לי לתת לאף אחד שום דבר.

 

אלוהים תן לי אומץ וכוח, איך תשלח אותי ככה חלשה למקום כלכך רחוק?

 

 

"ומי שמוכר את חברים שלו בשביל ראש הוא נרקומן מניאק"