הפחד לדבר אנגלית נובע קודם כל מהפחד לדבר. בכללי לדבר.

אני שונאת את איך שאני נשמעת מאז שאני קטנה.

מאז שאני קטנה לא יכולתי לשמוע את עצמי, אולי בגלל איך שחשבתי שאני נשמעת לאחרים, שזה נורא ואיום.

 

הפחד לטוס.

הפחד לסגור עיניים ליד אנשים. היום אני עושה את זה כתרגיל. פשוט תרגיל. לנסות כמה שאני יכולה.

 

ההוא ששקל מאה קילו. ההוא המורעל צבא. ההוא שהתעטף. ההוא שלא היה לו לב.

 

ההוא שנבהל. ההוא שאני לא רוצה לזכור. ההוא שרצה מאחור, ולא הסכמתי לו והשארתי לו בכוס את המים החיים על השולחן שיטעם בבוקר איזה טעם של אניס.

השארתי גם מכתב ולקחתי מונית הביתה.

 

שמתי לב שעם בר ודר היה יותר פיזי כי היה פחות רגש.  [הדמיון בין השמות מטריד. ובכלל. מספיק לצאת עם מוזיקאים עם דגש על בסיסטים עם שריטה לסיטאר.]

בר גם נלחם עלי בפיזי [שזה רק מראה כמה הוא לא מחובר לצד הרוחי שלו]. גנטלמנים מברזל יוצאי צבא.

 

סוגרים קצוות, עם כולם, עם הכל.

עם הדברים שהכי לא רציתי להעלות במשך חודשים או שנים.

 

אנשים מדברים איתי על לאהוב את עצמך או להנות מהדרך. מהמילים האלה שרודפות אותי פתאום במן גשם כזה. מאנשים שונים, ברגעים שונים, מליון פעם באותו שבוע. וגם אם אני לא רוצה להקשיב זה חוזר שוב ושוב.