לקרוא פוסטים בכל מני בלוגים על כמה שהכותב אוהב מישהו, ותמיד לקוות שהוא מדבר עלי, אבל תמיד לדעת שאין מצב.

אם זה בחורה, אם זה בחור. תמיד יש לי את השאלה הזאת, אולי הם מדברים עלי? ואז ישר אני מבינה שאין מצב.

אין מצב כי אף פעם אף אחד לא יכתוב עלי דבר מקסים כל כך, ואף פעם אף אחד לא יחשוק בי תשוקה חזקה כל כך,

ואף פעם אף אחד לא ירגיש אלי אהבה כזאת, ויכתוב עליה.

כמה פעמים אני מקווה ואני יודעת שאני פשוט כלום בעיני הכותב, שאולי הוא בכלל לא זוכר מי אני.. ואני מקווה.

אני רוצה שתהיה לי אהבה. מגיע לי. מגיע לי ואני כלכך רוצה אהבה שאני יודעת שברגע שהיא תגיע אני אוכל לתת

את הטוב של הטוב שבי לקשר.

אבל אין לי.

אני לא יודעת. אולי אני פסיכית מדי בשביל כולם, אולי אני פסיכית פחות מדי בשביל חלק מהאנשים, אולי אני סטוץ,

אולי אני כונפה, אולי אני זיון נחמד בשביל איזה בן 33. מה יש ל33שים האלה שנופלים עלי לאחרונה?

כל הזמן מתחילים איתי אוטיסטים וסוטי מין. מה זה אומר עלי?

 

למה הוא לא רצה אותי בסוף? גם אני לא כלכך רציתי אותו באותם רגעים, אבל עכשיו זה פתאום צובט לי,

לראות אותו כותב באהבה על מישהי אחרת...

הלוואי שמישהו ילך ברחוב ויראה שמלה יפה וידמיין כמה אני אראה בה מקסימה. זה לא יקרה בחיים הא?

 

ובאמת שאני לא חושבת שאני כזאת גועל..אז למה למה למה

למה

למה

למה

למה

למה

 

כבר שכחתי מה זה מציאות

אני קמה בבוקר עם האנגאובר מאתמול ושוב צוללת וככה יום יום

אם רק יכולתי לכתוב בלי לפחד

אם רק יכולתי לכתוב מה עובר לי בראש

איזה סרטים היו בימים האחרונים.... אבל בשביל הסיכון הדפוק שפעם במאה שנה אמא או הטמבל יכנסו לי לבלוג,

פשוט אין לי כוח שיחפרו לי...אין לי כוח. אין לי כוח לאף אחד.

 

לעבור דירה לקנות טונות של סמים ולהתחיל חיים חדשים.