התחיל שבוע חדש.. היום הראשון שלו כבר עומד להגמר..

זה אומר שנשאר לי פחות.

אתמול בלילה חשבתי אולי לנסות קטע כזה שכל בוקר אני חייבת לעשות משהו כדי שהבוקר יהיה שמח..

לשים שירים שאני אוהבת או משהו כזה, ולא לתת לעצמי להתמסר למחשבה הזאת שחוזרת שוב ושוב במוח

"בא לי למות בא לי למות"

אני זוכרת שחייכתי היום בבוקר.. חייכתי לדניאלי, כי הוא חייך אלי והיה מתוק, ושמחתי שחייכתי זה היה לי מגניב,

אבל אין לא השתלטתי על זה ושוב אותו בוקר.. ובכלל, שבוע וחצי של שינה גרועה זה רק מקשה..

וכל החלומות הפסיכיים האלה, עם המעלית והלידה.. די אני לא יכולה התמונות האלה עולות לי וכל פעם כשאני

מנסה להרדם אני נזכרת ברגעים הכי מלחיצים בחיים שלי וחושבת על הדברים הכי גרועים שאפשר לחשוב...

כל לילה התקף חרדה ואיכשהו כל פעם יש לי תקווה שאני ארדם ואני לא לוקחת כדור..היום אני אקח.

אני אפילו אקח אותו עוד מעט כדי שיהיה לו זמן לפעול..

אהובי לא אוהב שאני לוקחת, אבל אין ברירה, אם הוא רוצה אותי אנושית..

אני צריכה לעבור את השנה הזאת בלי לקרוס, מאוד חשוב לי לסיים את השירות כמו שצריך..

אני פשוט גוררת את עצמי משבוע לשבוע סופרת ימים סופרת שעות כלום לא זז..ומה יש כשנגמר שבוע?

עוד שבוע....ועוד שבוע....ועוד לילות בלי שינה ועוד בקרים של תסכול..

המחשבה על לחזור לטיפול מטרידה אותי כי אני לא רואה את עצמי נקשרת עכשיו למטפל חדש..אני שונאת את המחשבה

על זה שאני צריכה להכין אותם מראש, אי אפשר ישר להגיד להם "כן, ואז רציתי להרוג את עצמי".. כי אז הם ישר

יקפצו ויפתחו עיניים וירשמו בפנקס המזויין שלהם "מחשבות אובדניות".. וזה מעצבן, כי אם זה היה מטפל שכבר מכיר

אותי, הוא לא היה קופץ ומתחיל לתחקר כמו איזה כלב מזויין....במיוחד לגבי סמים אני שונאת שמתחקרים אותי לגבי סמים..

והכי הכי אני שונאת שמנסים בכוח להוכיח שכן הקאתי בתקופה האחרונה, או איזה משהו כזה, כאילו בכוח להגיד "כן כן

עדיין יש לך הפרעות אכילה ואת סתם מסתירה ממני מה שאת עושה"..בסוף אני אתחיל להאמין לבני זונות.

כאילו, לא שהפרעת אכילה נעלמת אבל די הם מנסים בכוח לגלות מה קורה ועושים את זה בצורה דפוקה.

בקיצור קשה לי עם פסיכולוגים לרוב אני לא מסתדרת איתם ודוקטור אפטר סתם משוגע ובפעם האחרונה שאמרתי

"טוב נו אני אפתח אליו כי זה למען הבריאות שלי" הוא רשם לי ריספרדל..וזה לא מה שאני מחפשת.

אולי אני אנסה פסיכיאטר אחר..להתחיל מהתחלה, לספר מחדש את הסיפור או משהו..לשמוע עוד חוות דעת.

אולי באמת החלפה של הכדור תחולל איזה שינוי....

זה כבר כל כך מאוס להתעסק בזה, והמחשבה שאני בטח אתעסק בזה כל החיים שלי..ובטח אנשים קוראים את זה

וחושבים לעצמם שנתקעתי במחשבות הדיכאוניות של גיל 14.. זה כל כך מעצבן אוף..

כל הסיפור הזה של הפרעת אישיות גבולית, דיכאון, או סי די, הפרעות אכילה... כאילו די כמה חרוש כמה חור בראש כמההה.

אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף. זה כזה קטע שחצי עולם מקבל בסוף את אותה אבחנה..וכל הילדים עם אוסידי

עושים בדיוק אותם טקסים..זה רק גורם לי להרגיש עוד יותר פיגור מהלך

 

בקיצור, את יום ראשון כבר עברתי..

אני לא רוצה להפתח יותר מדי בנושא עם אהובי כדי לא להכביד עליו..

עם ההורים אין לי ברירה אם אני רוצה להמשיך לחיות, וכן, אני רוצה...כשהמשפט "בא לי למות" עובר לי בראש אני לא באמת מתכוונת....אני רוצה לחיות, אבל טוב, רק אם זה טוב.. אם זה רע אז זה חסר משמעות..

אנחנו צריכים לעבוד על טיפול חדש, לחשוב על משהו.. מ-ש-ה-ו שיכול להקל..

יפעת שבוע תהיה עסוקה וטוב שיש לי את איילת ככה מדי פעם בערב כמו זריקת הרגעה קלה, משהו נעים כזה..

 

יהיה בסדר, נכון? ):

יהיה בסדר יהיה בסדר...פונצ'ה איתי שומרת עלי

 

שוב בוכה