מכתב התאבדות.
אמא יקרה לי יקרה
אמא יקרה לי יקרה
שיר קטן אשירה לך
כי אני אוהב אותך
אוהב אותך
אוהב אותך
לאמא
את היית האמא הכי טובה שיש, הכי מצחיקה, מבשלת טעים, מחבקת, מצחיקה, מציקה ברמות לא אנושיות,
כמו שאמא צריכה להיות. אמא סתומה טילים, חולת נפש. חסרת שכל. אבל אהבתי אותך הכי בעולם.
אם יש משהו שלא אהבתי זה שזלזלת במחלה שלי, ועכשיו אני כאן מתה ואת בוכה.
כשהיה לי מחלה של רוצה למות הלכת ובדקת במחשב מה עושים כשהילד מצונן
ואמרת לי לדחוף מקלות אוזניים טבולים במי בצל לתוך האף, וככה זה יעבור
אבל לא הבנת אמא יקרה שלי, שלא זה מה שמציק לי
שהדבר האחרון שמציק לי כרגע זה להחנק
אבא, אבא יקר נפלא וחכם שלי
אתה באמת אחד האנשים החכמים שאני מכירה. חכם כל כך שאפילו כשאני רבה איתך ואני יודעת במאה אחוז
שאני צודקת בסוף אתה איכשהו משכנע אותי. אבא יקר שהרביץ לאמא והרביץ לאסתי והרביץ ליפעת ולאורי
עכשיו שחושבים על זה הוא לא הרביץ. אבא שמקיים הבטחות.
אבא שהבטיח שאמא ואבא לא יתגרשו וקיים. אבל אמא תמיד איימה שזה יקרה ולא סתם יקרה, אלא יקרה בגללי.
אבא שיש לו עבודה מרשימה ואוטו מרשים ולפטופ מרשים ותספורת מרשימה וחולצה מכופתרת מרשימה.
אבא מצחיק מאוד רזה וגבוה שנראה כמו שרוך. אבא עם סנטר גדול ועיניים משונות ממש ממש. בעיקר בלי משקפיים.
אבא שנרדם מול החדשות ואז כל הגוף שלו מחליק על הספה והרגליים נותרות על השולחן ואז יוצא שהטוסיק תלוי באויר
ואז אני מצלמת וצוחקת כל ערב בשעה 18:30 מחדש.
יפעת. יפעת יפעת יפעת יפעת יפעת יפעת. יפעת שהכי חשובה לי מכולםםםםםםם. הכי מכולם. מכולם.
יפעת שאני אוהבת יותר מכל. ביפעת אין פאקים אין פאקים איפה יפעת עכשיו כשצריך אותה אמרת שתשמרי עלי.
אמרת לי רק לא אישפוז אני אהיה כאן בשבילך, והנה אני כאן כמעט אשפזתי את עצמי עכשיו אבל אז נזכרתי מה אמרת.
אבל את לא פה יפעתי שלי ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו כאן לבד עם המוח הרצחני שלי ואני כל כך מפחדת
אני כל כך כל כך מפחדת. יפה שלי.
אורי. אורי אחי ראוי להערצה. אורי אורי איך אתה תמיד שמח? אתה התקווה שלי אתה יודע? כי אתה היחיד שישאר
שמח גם אחרי שאני אתאבד. תשאר ככה עם חיוך חיוך כל כך יפה שאין לאף אחד. אנחנו נראים אותו הדבר אבל אתה
יודע מה ההבדל בינינו? כשאני מחייכת האף שלי גדל בצורה מכוערת, וכשאתה מחייך האף שלך גדל בצורה יפה.
אורי יקר שלי התחתנת יש לך אישה בית בחרת דרך חיים אתה כל כך חכם כל כך מדהים אני אוהבת אותך
אני מצטערת שאני כזאת אחות. מצטערת שאני מאכזבת שאני לא בוחרת בחיים. אני יודעת שזה יעציב אותך הבחירה הזאת שלי.
דניאל. אהובי שלי המדהים המקסים שלי. אהובי עם הכוונות הטובות אהובי שלא יודע איך להתמודד איתי אז הוא כועס.
אהובי שכשאומרים לו דיכאון קליני הוא אומר 'בולשיט' כי זה מבהיל אותו לשמוע. אהובי שכתב עלי כתבה וקיבל מאה.
אהובי שלעשות איתו אהבה זה הכי טוב שיש. אהובי שאני תמיד רוצה ממנו צומי וחיבוק אבל הוא שונא מגע אז הוא תמיד
מזיז לי את היד ובא לבכות. אהובי המוזיקאי המחונן והמדהים שיגיע רחוק יותר מכולם. אהובי שאני רוצה שיזכור אותי אחרי
שאני אמות. שישמח שהוא הכיר אותי, שיצא לו ככה.. כמה זמן לפני שזה קרה.
פונצ'ה, כל הדברים שלי הולכים אליך בירושה, חוץ מהבגדים. הבגדים הולכים ליפעת כי היא מצליחה בדיאטה והיא הולכת
להיות כוסית טילים! פונצ'ה שלי היפה. את הנעמת לי את השלוש שנים האחרונות, יותר נכון אז יצרת אותם, גרמת להם להיות.
כי בלעדיך כבר מזמן הייתי מתה. את החזקת אותי פה אבל עכשיו אני כלכך חלשה ואני יודעת שתמיד הבטחתי לא לנטוש אותך והנה אני שוב פוצעת את עצמי רק על זה שאני כותבת את זה וכולי נפוחה כאובה ומדממת. פונצ'ה שלי אני מצטערת שהייתי כזאת אמא גרועההה אני מצטערת שהיית צריכה לראות אותי בכל רגעי השפל את ליווית כל הקאה בהפרעת אכילה שלי, כל הסתממות מסריחה כל פעם שחזרתי הביתה שפוכה ורציתי ללטף אותך והסתכלת עלי בעיניים עצובות והרגשתי כל כך דוחה עם עצמי.
פונצ'ה שלי בלעדיך אני כלום.
דברים ספציפיים שאני אוהבת בפונצ'ה: השומן שמתחת לעין ימין, הריח של האוזניים וגם איך שזה מרגיש לנשק אותם, גם בקטע הפנימי וגם בחיצוני. האף, השקע שמעל האף, הסנטר, הפלולה, השפם, המצח, הכפות רגליים, הטוסיק, הבטן, הצוואר, הלשון, הפיהוקים, הנחירות, ההתמתחויות של הבוקר, העובדה שאת תמיד רעבה בצורה אובססיבית לחלוטין, הריח של המיטה שלך, הריח שאת משאירה במיטה שלי, האיזור ליד הזנב שתמיד את מגרדת ומשאירה בו את הפרווה פרועה, הפס השחור הארוך שפתאום יוצא לך מהאוזן, השינייייייייייייים המושלמות שלך, גם העליונות וגם התחתונות. החך, הלחיים, הציפורניים, ההתגרדות, האדישות, הצורה שאת ישנה כמו שבלול.......
כינרת. זה בטח מצחיק אותך שאני כותבת למשפחה וגם את מוכנסת פה. אולי זה אפילו מפחיד לך קצת. אבל מה לעשות, נקשרתי.
אני רק רוצה להגיד לך שאת בנאדם גדול ואת תגיעי רחוק, ואני לא מרשה לך לא להגיע רחוק. ואת הכי יפה בעולם. הכי הכי הכי יפה בכל העולם כולו.
דברים ספציפיים שאני אוהבת בכינרת: העיניים, האף, הפה, הגבות, המרחק בין האף לשפתיים, כולל הגומה שם, הכתם על הלחי, הנמשים, המרחק בין העיניים, האוזניים, הקוקו, הכתפיים, התחת, הקול שלך, הדרך שאת כותבת אסאמאסים...
כינרת חכמה.
והנה אני כותבת את המכתב התאבדות הראשון בחיים שלי. מכתב שבסופו אני ממש לא אתאבד, שלא תחשבו לרגע.
הרי אני אפסית גמורה :) ואפסים אף פעם לא מתאבדים. וגם אנשים שמדברים על התאבדות אף פעם לא מתאבדים.
וחוצמיזה אני אוהבת את פונצ'ה.
אז נדפקתי ואני תקועה בעולם הזה. איזה פנאן הא? הכל הולך להשאר בדיוק אותו החרא.
לילה טוב חברים, לאב יה.
הכאב קשה מנשוא.
14.09.09- השעה 15:13. החרפון לא מפסיק. אני לא יכולה לא עומדת בזה. אפילו אלוהים כבר לא עוזר לי.
אתמול ב 04:00 בבוקר לקחתי קלונקס, ועכשיו 80 מג' רסיטל. להרגע להרגע להרגע. כל דקה שעוברת מקרבת אותי
לאשפוז 'המיוחל', ואתה אפילו לא יודע מזה. חבל שאין שום מקום אחר שאני אוכל לצרוח בו וזה יהיה לגיטימי.
אני לא רוצה אשפוז, אבל נראה שאין מוצא. אין דרך אחרת. אין לי מקום ואף פעם לא היה לי מקום ותמיד ידעתי את זה.
לשמור על שפיות זה מושג מהאגדות מבחינתי כרגע. אין כזה דבר, מן פנטזיה. הגידול שלי אוכל אותי והופך את המוח שלי
לירוק-אפרפר מצחין. No Hope.
תגובות
הוסף רשומת תגובה