משהו שכבר הרבה זמן רציתי לכתוב ולא היה לי כוח.

 

אני זוכרת שהייתי מאוד חשה עליונות על בנות צעירות ממני בשנתיים שלוש, לפעמים אפילו רק בשנה.

כשמישהי הייתה מדברת איתי על הדיכאון שלה או ההפרעת אכילה שלה הייתי מזלזלת כי "הן עדיין קטנות ולא מבינות"..

ואז הגיע המשבר הממש משוגע שהיה לי לא מזמן, ומצאתי את עצמי מדברת בדיוק בדיוק כמוהן.

ופתאום מצאתי את עצמי חוזרת אחורה למחלה ולדיכאון ואומרת את אותם משפטים מילה במילה שהייתי אומרת

בגיל 14..ווואלה, שנאתי את עצמי על זה בהתחלה. הרגשתי ילדה קטנה ומגוחכת.

אבל אז הגעתי למסקנה שהכאב שלי הוא כאב אמיתי וכנה לחלוטין, הבכי שלי הוא אותו בכי של אותן בחורות

שבדיוק ירדתי עליהן בזמנו. זה לא משנה בכלל אם עברתי יותר או עברתי פחות, הכאב הוא אותו כאב.

ואני לא אגיד שאני לא שופטת מאז, אבל אני ממש משתדלת לעבוד לפי התיאוריה החדשה מה שנקרא.

כי אותה בחורה בת 14 שהיום שואלת אותי איך להיכנס להפרעת אכילה ואני מעזה לחשוב שהיא סתם סתומה

וילדה קטנה, בעוד 4 שנים תהיה בדיוק כמוני, והיא תעבור את אותה הדרך שאני עברתי ומה נותר לי אם לא

לנסות להקשיב ולהסתכל מגובה העיניים.

אחת הסיבות שהחלטתי לכתוב על זה דווקא עכשיו היא טריגרון קטן מהבחור מהתגובות בפוסט הקודם,

שהחליט לתת דעה על הבלוג שלי ולנתח לי את האישיות והחליט שהסטייל שלי הוא פריקי של גיל 14 ולא

פריקי של גיל 18.

בלי קשר, כתבתי כבר אלף פעם ואכתוב שוב, הבנאדם מסתכל עלי מלמעלה כאילו הוא עומד על צוק,

אבל יעני לא כותב איך קוראים לו. במה יש לך להתבייש? יאללה מי אתה נתפוס אותה לשיחה ככה טוב טוב,

נסביר לך בדיוק מה הולך לי בראש.

ולמה אתה חצוף.

 

[אה, ודרך אגב, דברים כמו שאני כותבת בבלוג תמצא גם בבלוגים של בחורות בנות 25 ואף יותר.

זה עניין של אותה מחלה, לא עניין של התבגרתי או לא התבגרתי].