אין לי אוויר וכואבת לי הבטן.

מפחדת להתחיל לצייר מפחדת לדבר או לבוא אליך.

אני לא רוצה לבאס כל פעם מחדש.

אני במצב רע.

חשפתי בפני הפסיכולוגית שלי צד שלא רציתי לחשוף. ברח לי.

"אני אקח את הציורים שלי ואמשיך הלאה".

וככה אני עוברת מחדר לחדר, לא מוצאת את המקום שלי.

מפסיכולוג לפסיכולוג לפסיכולוג, לא מצליחה לדבר. יושבת ומציירת.

ערמות של ציורים וכל פעם זה נגמר ואני לוקחת את הציורים שלי וממשיכה הלאה במסע הלא יעיל והחסר מטרה שלי.

אם אני כבר מדברת זה על בולבולים ופיצות. לעולם אני לא אגיע לעיקר. תשכחו מזה.

אני אבודה ומפוחדת. מפחדת לגעת.

למה היה כיף עם תומר? כי הוא היה חתיך ומצחיק. שעה נחמדה פעם בשבוע. כי הוא הרשה לי לדבר על שטויות.

לשאול שאלות גרביים כמה שבא לי. אני כבר לא זוכרת את הדברים החשובים שדיברנו עליהם,

מרוב שהיו הרבה לא חשובים מסביבם.

ואני לא אמיצה. אני כל כך לא אמיצה וכל כך מיואשת מעצמי. קשה לי להאמין שאני אמצא מקום שיהיה לי בו טוב.

מתפללת לאלוהים תעזור לי תעזור לי. אני רוצה כבר להיות מאושרת.

מרוב יאוש כבר כמעט התחלתי לנגן היום. אני כבר כלכך לא מוצאת את עצמי שזה הזוי.

לא יכולה לראות אנשים. אני שומעת צעדים ואני מפחדת. אל תסתכלו עלי אל תדברו איתי. שלא תראו מה קורה.

שלא תראו שאני בוכה.

הלוואי שלא הייתי עצובה כל כך. הלוואי שיכולתי להשרות שלווה ושמחה על אנשים. שאנשים יצפו לראות אותי

ושיהיה להם כיף איתי. שלא תהיה כל הזמן אווירה קודרת. שלא נדבר כל הזמן על דיכאון.

אני באמת לא יודעת מה קורה לי. אני יודעת שדי, אני יודעת שחלאס, שמספיק, שזה בידיים שלי, שאני אחראית להכל

וכל החרא הזה, אבל ההרגשה הזאת כל פעם מחדש מגיעה.

 

אני כלכך אוהבת אותך אהובי שלי. הלוואי שתישאר איתי. אני מבטיחה אני אנסה להיות יותר טובה. יותר שמחה.

אל תעזוב אותי אני יודעת שכיף לך כלכך שם בחוץ. לטייל לנגן להכיר אנשים חדשים בלי מחוייבות בלי לענות לטלפון..

עם בירה וסיגריה וחברה שיודעים לחייך... עם המוזיקה שלך..כל הדברים שעושים לך טוב..

אבל אני צריכה אותך צריכה אותך כל כך...

אני מצטערת על הימים האלה שאתה עובר איתי. תסע לחברים החדשים שלך, תנגן איתם ותהייה מאושר.

תתמלא בכוחות למעני, ואל תתן לי ליפול.

גם אני לא אתן לך ליפול. אני מבטיחה.

 

---

אני באמת מנסה. אבל הנה אני בוכה שוב אני כל שניה בוכה ומכל דבר.

 

"בנאדם לשתות איתו,
להעביר איתו את הלילה,
כי הלילה הזה מתקרב לקיצו,
מתקרב והולך"

 

רק שמישהו יציל אותי. אני לא יכולה להיות לבד. מצד שני למה אני צריכה להפיל על אנשים את הביחד הדוחה הזה?

אין לי מה לעשות, עם מי ואיפה להיות. אני פשוט לא מתאימה לפה. לפעמים אני חושבת שחבל שאמא זרקה את הכדורים האלה שכמעט הרגו אותי.