אני לא אחתוך רק כי קיץ
אני הכי אוהבת ביד, וכבר לובשים חולצות קצרות, וחשבתי על הרגליים אבל זאת כבר תקופת
השיזופים המטורפים שלי, אז בעצם כשחושבים על זה אין לי שום מקום אומלל בגוף כדי להשחיט.
אני שונאת לחשוב, אין לי כוח לשום דבר. למה אתם לא מבינים?
מה אתם שואלים שאלות?
אני לא יודעת איך אני אגיע למקס ברנר, ואני לא יודעת איך קוראים לספר המזויין של פאולו קואלו.
וזה גם בכלל לא משנה, כאילו שאני אקרא אותו אי פעם.
לא ידעתי שהיכולת הדחקה שלי כלכך חזקה, באמת שביום יום חשבתי שהכל אצלי בסדר,
וכשכולם היו עצובים באמת שהיו לי רגעים שהייתי כלכך שמחה שעם כמה שניסיתי להזדהות פשוט לא הצלחתי
להוריד את החיוך מהפנים.
אבל תמיד זה בא לי בחלומות, מזכיר לי, שחלילה אני לא אשכח שאני חולת נפש.
זאת כבר הפעם השנייה בתקופה האחרונה שאני חולמת את החלום המזויין הזה.
זה היה בשתי צורות קצת שונות אבל אותה פואנטה.
בחלום אני עומדת למות, ומנסה לדבר ולהגיד ולבקש עזרה ולא יוצא לי הקול מהפה.
ואני עושה תנועות עם הידיים, מפילה דברים, שישמעו רעש ואולי יסתכלו, ואף אחד לא מבין.
אמא ואבא אשכרה ישבו וראו חדשות בחלום הראשון, כשכל הפה שלי דימם.
ואתמול.. איך כולם עברו ואפילו חייכו ופשוט לא קלטו שמשהו מוזר.
באמת שחשבתי שאני בסדר.
אני לא בסדר.
אני שונאת לחץ ואף אחד לא מבין. אף אחד לא קולט כמה זה משפיע עלי. ולא, אני לא אזרוק הכל לפח עכשיו.
אני לא אעצור את העולם כדי לשבת ולבכות, כי לא. כי ככה זה לא הולך. אי אפשר. צריך, וזה הכי הגיוני ונעים בלב,
אבל אי אפשר.
בא לי כבר בומבמלה, וים. הרבה הרבה ים. ושכולם פאקין יסתמו ת'פה, ושיהיה פיגוע וימותו המנייקים כבר.
בעצם לא בפיגוע. שימותו ממה שאני מתתי בחלום השני. זה היה חתיכת מוות מזעזע.
ואיך אתה מתקשר ואני לא מצליחה לדבר.
אני לא רוצה לנסוע לסבתא. אני לא רוצה אני לא יכולה.
אני כלכך לא רוצה לראות אנשים עכשיו. אפילו אם זה כרוך בלא לקבל עוד מתנת יומולדת.
די. אני רק רוצה לבכות.
תכף אבא ירביץ לאמא
הוא מסוגל לעשות תאונה בכוונה
מזל שאני לא נוסעת איתם
ותמונות של אפרתי שצילמתי לא מזמן:
תגובות
הוסף רשומת תגובה