אמא שלי, תני לי יד

שלא אאבד
אבא שלי, תפוס אותי די חזק [אבל בלי להחטיף לי, אבא.]
שלא ניפרד

לא רוצה לה-ת-א-ב-ד

יפעת, תני לי חום
אחותי היקרה
ואורי, תהיה חזק
לא חשוב מה קרה

לא רוצה לה-ת-א-ב-ד

ואלוהים שם מחייך
כשאתה סובל
שולח מלאכים
ואמא
אני נופל

 

---

 

אי אפשר לומר התאבדות על הפרק. אני נשארת פה. אני פשוט נשארת.

האמת, בראסמי למה אני נשארת פה זה בגלל פונצ'ה, ובגלל האנשים שחשובים לי שבגדול זה נוני והמשפחה הקרובה,

ואני גם מוקפת במלא אובדניים ולא בא לי שאנשים יפגעו בעצמם כי עשיתי את זה, ככה זה פועל אצלינו.

לא מעניין אותי שום דבר, אין לי כוח לכלום. אני רק רוצה לישון. כלב בקן של חסידה. פעם ראיתם כזה דבר?

אני לא רוצה את הפסיכולוגית, לא רוצה לדבר עם אף אחד. אני רוצה לשקוע בחושך בתוך המיטה שלי.

אני לא יכולה לראות אור זה מציק לי בעיניים. בינתיים מקפידה לקחת את הכדורים כמו ילדה טובה. לא חותכת כי זה

פאקינ דפוק ולא מספק כבר מזמן, ובעצם כלום לא מספק. הלוואי והיה משהו שהיה מספק.

כל היום אוכלת, מנסה למצוא נחמה כמו איזה פרה, ואפילו לדיאטה מזויינת כבר לא נשארו לי כוחות.

אני עוברת כבישים בלי להסתכל, ולא יודעת אם אני מקווה שיפגעו בי, או מקווה לסיים לעבור בשלום. אין לי מושג, אבל לא מסתכלת.

מי זה שחשב שהכל כבר בסדר? מי זה שהשלה את עצמו ככה? למה מה, חזרתי ללכת לביצפר כמו שצריך? חזרתי להתקלח?

לתפקד? תראו איך אני נראית. כמו עובש. אנשים לא מבינים מה יש לי בשיער ואני עונה בכעס שזה שפיך יבש.

שום דבר לא מספק. ואני לא אוהבת לדפוק לעצמי מכות, זה מרגיש מפגר ואחר כך כואב לי.

ובעצם, למה אחרי שהכאבת לי רציתי להכאיב לעצמי גם, ולא רציתי להכאיב לך?

אני לא רוצה עזרה הפעם. רק להרקב בחרא של עצמי. תנו לי להרקב קצת, כבר הרבה זמן לא נרקבתי.

להקיא עד שתיקרע לי מערכת העיכול, לצבוע את השיער לירוק, ולהסתובב עם סמל אדום של זורו על המצח.

לצרוח ברחוב.