"שוב זאת תקופה של גאות בחיי

מים רבים שוטפים את חושי

אני נמשכת

והופכת

לחיית חושך למפלצת רטובה"

 

ופה בחרתי לעצור. מצטערת, אני לא נהפכת לפיה טובה.

מפלצת, ופה זה נגמר.

מים רבים שוטפים לא רק את חושי, גם את מערכת העיכול שלי,

הרי צריך לנקות את כולה, הרי צריך להיות טהורים, נקיים, שליטה עצמית, קלילה כמו נוצה, נעלמת לאט לאט ברוח.

הפרעות אכילה הפרעות אכילה הפרעות אכילה.

בחיים לא עוזבות.

אני נשמעת כמו תקליט של בלוג פרו אנה מצוי. זאת הפעם הראשונה שאני נשמעת ככה.

אני קצת מפחדת. הנה שוב זה בא. שוב תקופה של גאות.

שוב טירוף שוב שדים ומפלצות באים נכנסים לתוכי בלי לשאול פולשים עושים את שלהם הורסים ונותנים לי

איזה חודשיים להרגע, עד ה"עונג" הבא.

רק אתמול עשיתי מסכה לשיער. מה קורה אם מקיאים ועושים מסכה לשיער? זה סותר.

מה יהיה עם השיער שלי...

מתי יהיה לי שיער ארוך וחלק, לא נפוח אבל כן מלא, כהה, מושלם.

מתי אני אגיע למשקל היעד. זה אותו יעד כבר כמעט 4 שנים ואני מתנדנדת.

הלב שלי דופק.

מה יותר חשוב? האירוסים של אחי או שריפת קלוריות?

מה יותר חשוב? האהבה שבסקס או הקלוריות שנשרפות?

כמה זה היה מכוער שהייתי מחשבת את זה. כמה זה מכוער שבזמן שעושים אהבה כל מה שמתרוצץ לי בראש זה מספרים.

מספרים וחוקים והמון בלאגן. אפילו בזמן שעושים אהבה.

לא יכולת לפנות רגע אחד? לשים לרגע את ההפרעה בצד ופשוט להתרכז לשניה בזה שאת עושה אהבה?

בגלל זה קרה לך מה שקרה לך. את אשמה בהכל. והוא צדק כשהוא אמר לי את זה.

כשהאשמתי אותו שהוא מזיין אותי כשאני לא רוצה, הוא אמר לי "את אשמה בהכל".

והוא צדק. אם הייתי מתרכזת במה שקורה, נותנת לזה את התשומת לב שהנושא הזה צריך [והוא בהחלט צריך.

בשבילי זה לא סתם]. אחר כך כמו איזה מטומטמת אני מסתובבת עם תחושה של אונס בלב.

אני אנסתי את עצמי והם לא אשמים ואין לי למה לשנוא אותם. בא לי אפילו להתנצל פתאום אבל אין לי כוח להכנס לזה.

עד שהתנתקנו...

אין דבר שיותר משמח אותי שיש לי חרא. אולי זה יוריד את הנפיחות של הבטן עוד קצת.

אתמול, אחרי שישבתי במעגל עם עוד שבעה פסיכיאטרים וזיינו בשכל ביחד, הלכתי להשקל.

אני לא מאמינה שמאז עליתי 5 קילו. אולי אפילו 6. איזה מן בהמה אני.

הפוסט הזה מאוד מאוד כנה ואני מקווה שאני לא אשאיר שוק אצל קורא או שניים.

סורי לבשר לכם, אין כזה דבר החלמה. אם הייתם שמחים לרגע, תשכחו מזה. יש לי הפרעת אכילה.

היא שם והיא קיימת, כמו גדולה, באה לבקר אותי, לא שואלת מה המצב ישר מתיישבת בסלון ופותחת את הפה

הגדול שלה. עושה שטיפת מוח שטיפת קיבה שטיפת אנערף מה.

ירדתי בכוונה למטה כדי שפונצ'י לא תראה. היא באה אחרי. היא ראתה את העט הכחול ביד והיא ידעה הכל.

היא באה. מבט אחד הספיק לה והיא הלכה לחלון להסתכל החוצה.

עכשיו, אני יושבת פה וכותבת, ופתאום היא קמה. יש לה בחילה נוראית. אני בוכה ומחבקת אותה.

"מה קורה לך פונצ'ה שלי? תקיאי. תוציאי את זה.. את תרגישי יותר טוב מתוקה שלי.." אני מלטפת אותה וכואב לי עליה,

כמה זה לא כיף להקיא. אני חושבת לעצמי מתי אני אלטף ככה את עצמי. אם הייתי אוהבת את עצמי אפילו שמינית ממה

שאני אוהבת אותה...

מצאתי את עצמי היום חוזרת להיות זנזונת גמורה, ממליצה לאנשים על "סרטונים טובים" ביו-טיוב.

אמרתי לה ככה זה אנורקסיות. אנחנו זונות אנחנו רעות אנחנו יושבות פה ומדברות ומדרדרות אחת את השניה במודע

וכל אחת שמחה עם כל צעד אחורה שהיא עושה. הורסות את עצמינו בכוונה תחילה, אולי זה יקרב אותנו לרזון.

אז המלצתי לה על ההוא, שתמיד היה שוטף לי את המוח, הרי זה מה שאנחנו מחפשים. שטיפת מוח.

"אל תאכלי אל תאכלי אל תאכלי" ואז מתישהו זה עובד ולא אוכלים.

נתתי לה את הכי שוטף. אמרתי לה "זה, היה מלך. דופק ת'ראש שוטף אותו אחושרמוטה, הייתי שמה אותו בפול ווליום ועושה

ספורט עד שלא יכולתי יותר. זה..מלך זה."

אז חשבתי אם ללכת לאירוסים או ללכת להליכה.

אני ילדה חולה דפוקה ומפגרת, אין צורך שתגידו לי את זה. באמת שיש לי את עצמי בשביל זה.

אני שרוטה במוח, זה לא עובד כמו שצריך, זה לא נורמלי שבחורה תראה כאידיאל את איבוד המחזור. שקים בעיניים זה שיא

האופנה וחתכים בידיים ברגליים בחזה ובעצם איפה לא, זה שיק. זה נוצץ זה זוהר זה אנורקסיה.

וכולנו יודעים שאנורסיה זה בול צבע חום חרא ושום זהב ושום כסף ושום ורוד זוהר, אבל כולנו מתעלמים וכולנו חולים

וכולנו רוצים להיות עוד יותר חולים ומה לא עושים בשביל לדרדר את עצמינו וכמה שאנחנו נהנים מזה, כמעט אורגזמה.