אתמול באתי לתומר. זאת פעם ראשונה שלא הסתכלתי עליו בזמן שיחה. הספקתי לצלם אותו ואפילו להקליט אותו.

פתאום ששמעתי את זה היום קלטתי כמה זה יצא דרמטי וזה אפילו טיפה טיפה מצחיק.

כאילו זה היה מבויים.

ישר משם הוא שלח אותנו לגהה, לאשפוז יום. היה מאוחר ולא כלכך היה עם מי לדבר אז אמרו לבוא ביום ראשון.

אחותי אומרת לי לא להתאשפז, היא אומרת שמצידה היא תבוא כל יום לשמור עלי.

כנראה אני אקשיב לה. פה נורמלי לי מדי ושם מטורף מדי.

בביצפר לא רוצים לתת לי לבוא, מדברים על חתכים בידיים. אף אחד לא ראה את הידיים שלי, אז למה מזיינים תשכל.

חתכים בידיים בלההההה בלההההה בלללללללללללללללהההההההההההההההה סכנת חיים סכנת חיים

סכנת חיים. הצחיקו אותי.

אני לא מאלה, צאו מהסרט, אני מהפחדנים, מאלה שמנסים כל הזמן להיות נורמלים וכל פעם מחדש נופלים אחושרמוטה

מעניין למה, אולי כי אני לא.

בכל מקרה, אין מה לדאוג. את התעודת הצטיינות תקבלו בסוף השנה כנראה.

 

ביום שני אורי בא עם החברה החדשה שלו. רוצה בטירוף להתחתן. העיקר שהוא מאושר. [?]

  

כל הזמן כמעט מסתפרת.

כל הזמן כמעט.