23.11.08

זה התאריך שהחיים שלך יכלו להסתיים בו. התאריך שכמעט איבדנו אותך.

זה קטע כזה, שרק עכשיו אני שומעת על זה. לא שאני כל כך קרובה אליך, אבל סתם.

קרה כל כך הרבה ולאנשים אין מושג.

רק לפני כמה ימים השתוללת במסיבה. אין ספק שאת מסתירה טוב טוב את מה שעובר עליך.

חשבנו לעצמינו אם תכננת את הכל, או שזה היה ככה פתאום. הוא אומר שלדעתו תכננת.

ובכלל, עכשיו כשחושבים על זה, אחרי שזה קרה, אפשר למצוא רמזים.

פעם דיברתי איתו על זה, שאת מהאנשים השקטים האלה שיום אחד נשמע שהם התאבדו.

כששמעתי על זה לא ידעתי מה להרגיש או לחשוב, זה היה כמו סיוט ישן ומודחק שפתאום מתגשם לי מול הפרצוף.

יש לנו תמונה אחת ביחד. צילמתי אותה כדי שאם תמותי יום אחד תהיה לי מזכרת ממך.

אחרי שבר נפטרה הפכתי את כל המחשב והתחרפתי כשגיליתי שלא הייתה לי אפילו תמונה אחת איתה.

מאז, אני מצטלמת עם אנשים כדי שאם הם ימותו לי פתאום תהיה לי מזכרת.

שאני אוכל להסתכל, לראות איך עמדנו קרוב וחייכנו. כמה זה מוזר שאנשים פתאום נעלמים.

אם שבו וניסים היו שומעים הם היו משתוללים. הם יודעים איך זה לאבד בת. ובכלל, כל החברה פה,

אפילו לא עיכלו את זה שברי לא פה.

תמיד ממש רציתי להתקרב אליך. תמיד גם ממש רציתי להתקרב לבר, אבל כשזה קצת התחיל לקרות פתאום הכל התפוצץ.

אני מפחדת נורא שפתאום גם איתך זה יהיה מאוחר מדי. הלוואי שתתני לי להתקרב.

כולנו כל כך אוהבים אותך.

תחשבי על אחותך. איזה סרט רע זה. כשאחותי הייתה במצב דומה הייתי מפורקת בגלל זה. אני לא מנסה לגרום לך להרגיש אשמה,

או להטיף לך או להגיד איך העזת. אני פשוט רוצה שתדעי שלמרות שאת שקטה ולמרות שאת לא מגיעה לביצפר,

ממש לא יהיה פה אותו הדבר בלעדיך. היום הסתובבו כאן כמו זומבים. חולצות קרועות, בלי נעליים, ידיים מדממות, דמעות,

וזה כשאת ברוך השם חיה.

בבקשה בבקשה בבקשה. תשמרי על עצמך. תני לנו לנסות להתקרב קצת. יש לך אחות מדהימה ודואגת וכלבה מקסימה עם מבט כל כך...

אני יודעת מה זה דיכאון. דיכאון זאת מחלה לכל דבר. מחלה קשה ומחלה הורגת ומפרקת, אבל בואי ננסה להוציא כמה שיותר, עם הגידול הזה שיש לנו. אם את רוצה, אפילו אפשר ביחד.

ניסע לתל אביב, נעשן ווינסטון לייט כמו שאת אוהבת ולא נדפוק חשבון לאף אחד. תחייכי. את כל כך יפה ומדהימה.

למה תמיד אלוהים לוקח את הכי הכי? מזל שהוא לא הצליח הפעם. לא הייתי סולחת לו בחיים.