לילה לבן.

 

כולם יסעו ללילה לבן ורק אני המטורפת אשאר בבית בין כל הסיוטים והקלונקס.

וזה באמת לא בגלל שיש לי מה לעשות בבוקר, כי גם אם לא היה הייתי משוגעת.

ואיכשהו תמיד אני מרגישה רע כשכולם נוסעים ורק אני לא, והאמת, פתאום

עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה למה אני מרגישה רע.

כי זה חרא, שכולם יכולים לנסוע ואני לא.

הזאתי הפנימית שלי לא מסוגלת.

מה זה כל ההתקפי חרדה האלה? יום אחרי יום. כמו התקף אחד גדול שהתחיל לפני

כמה ימים ולא נגמר.

אני לא רוצה למות, אבל הייתי רוצה את הבית, ריק.

הייתי רוצה שהאוכל לא היה משמין, ושהיה לידי מי שישמור עלי, בלי שאני ארגיש רע

שאני תוקעת אותו אצלי בבית סתם בגלל שאני חולת נפש.

מפחדת מהלילה, מפחדת מלהיות לבד בבית. נו באמת.

הוא רוצה לצאת, הוא רוצה לישון, הוא רוצה.. מה זה משנה מה הוא רוצה?

זה אידיוטי שאת תוקעת אותו איתך ועם כל המחלות הרקובות האלה שלך.

ואת מחייכת לפונצ'ה שלא תדע שיש לה אמא משוגעת, שתרגיש כמה טוב שאפשר.

ואת מצטערת. כל הזמן מצטערת בפניה ובפניו.

סליחה שאני אמא כזאת. סליחה שאני חברה כזאת.

לפעמים אני חולמת שתהיה לי חברה, אבל חברה באמת באמת טובה שאני אוכל לדבר איתה.

אין לי.

חזרתי לצייר מוזיקה, אני חושבת שזה אחד מהדברים שאני עושה מתוך תסכול.

פונצ'ה בוכה עכשיו. היא רוצה לצאת, או לשחק או משהו. אני יושבת וכותבת.

צריך לעשות מבחני קבלה לגידול כלבים. לא לתת לכל אחד.

עכשיו היא נרדמה. היא בטח חשבה לעצמה "אני בוכה ואמא לא מזיזה את העיניים מהמסך",

אבל היא לא יודעת שאם אני אזיז את הראש רק קצת יצא לי מהעיניים נהר ענקי של דמעות,

ואי אפשר, כי אבא ואחותי והאחיין עומדים לחזור, ואני לא רוצה שידעו.

בעצם, אין לי בעיה שידעו, אבל כבר אין לי כוח לבכות יותר, ואם הם ידברו איתי אני אבכה בטוח.

אני רוצה לסיים את הפוסט וללכת לישון. להרדם לפני שהם חוזרים.

או כמו תמיד, להעמיד פנים שאני ישנה.

כולם יסעו ללילה לבן ורק אני המטורפת אשאר בבית בין כל הסיוטים והקלונקס.

יהיה לי לילה לבן משלי.