הפרעות אכילה.

 לפעמים אני כלכך לא מבינה. זה כלכך מטומטם לשבת ולקרוא בלוג של בחורה שמתה מאנורקסיה,

והעיניים האלה שלי, במבט מטורף, מחפשות איזה טריגר מסכן, איזה משהו שיגרום לי לא לאכול ארוחת ערב.

היא מתה! היא פאקינג מתה.. למה אני ככה? אני שונאת את זה.. משהו פה דפוק.. לקנא באנשים שמתו?

לקנא באנשים שעוד שניה הולכים למות? זה כל כך דפוק אוף...

אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.. זה כל כך מתסכל...

יש לי שני מכנסיים חדשים. גנבתי אותם בלי למדוד ושניהם קטנים עלי, אז החלטתי שצריך עכשיו להוריד במשקל

עד שהם יראו עלי סבבה..

אני אוכלת מספיק בימים האחרונים. לא סתם, באמת. פיצות גלידות מלוואחים.. אני לא מפסיקה לאכול, ובטח שלא צמה.

אני גם לא מקיאה, למרות שלפעמים ממש מתחשק לי. בימים האחרונים פשוט השתדלתי לא לתקוע פיצות ולא לאכול

מאוחר בלילה. למשל, אתמול בלילה הייתי רעבה והלכתי לישון עם בטן קצת מקרקרת.

אכלתי אתמול סלט, וקוטג', ודברים מוזרים כאלה של אנשים בדיאטה.

ניסיתי קודם לחשוב מאיפה זה התחיל... האמת, שעכשיו כשמסתכלים על זה בדיעבד, מאז שאני ממש קטנה

רציתי להיות תמיד רזה יותר. תמיד בת דודה שלי הייתה יותר רזה ממני ותמיד רציתי להיות כמוה.

באיזשהו שלב בחיים, כל הזמן הייתי אומרת שאני בחיים לא אגיע למשקל 50. בחיים.

הפרעת אכילה הרי לא באה בבום, אבל אני זוכרת רגע אחד שזה הכה בי ממש.

לא היה לנו משקל בבית, אז הייתי נשקלת בעבודה של אמא שלי.. לאט לאט התחלתי להשקל שם יותר ויותר,

ולחכות לרגעים שאמא שלי לא רואה ולהשקל..כדי שהיא לא תשים לב שאני נשקלת באובססיביות...

ואז יום אחד שנשקלתי שם, ראיתי 48. 48 גדול ושטני [ככה הוא היה אז בשבילי]. מאז בערך התחילו ה..מעשים.

אני זוכרת ימים מטורפים כאלה, שעשיתי ספורט כל היום. הייתי רצה בבית בסיבובים, מטפסת על הספות, כפיפות בטן..

הייתה מוזיקה מקפיצה כזאת וכל היום השתגעתי בבית בשביל לשרוף קלוריות..ובגלל שלא היה לי זמן לאכול מרוב ספורט,

אני זוכרת שהייתי לוקחת איזה לחם קל, מורחת עליו איזה משהו, ואז או לוקחת ביס קטן ואת השאר זורקת, או לוקחת ביס,

לועסת, ויורקת לפח.. לפעמים גם הייתי יוצאת להליכה של שעה בצהריים, ואז בערב באה לאבא שלי בפרצוף תמים ואומרת לו

"אבא, לא יצאנו להליכה מלא זמן.." וככה היה יוצא לי 2 הליכות כאלה ביום..

היו גם קטעים של בכוונה לא להביא סנדוויץ' לביצפר, ואפילו קטעים שבזמן סקס כל מה שחשבתי עליו זה הקלוריות שנשרפות.

לא ירדתי הרבה בתקופה הזאת. ירדתי ל43, זה נראה לי היה הכי נמוך שלי. אחר כך עליתי חזרה ל48-49 ככה,

ואז התחילו הקאות ולקסעדין וירדתי ל45 בערך..אף פעם לא הייתה לי ירידה או עלייה קיצונית.. סך הכל מהתחלת התקופה הזאת

אני בערך באותו משקל... אני זוכרת כמה שנאתי להקיא. כל קיא היה תוך כדי בכי, ולא כי זה מוציא דמעות, כי פשוט הרגשתי חרא.

תמיד הכלבה שלי, פונצ'ה היפה שלי, הייתה יושבת מאחורי ולא מבינה מה קורה...והיא הייתה עושה מבט כזה...

הייתה לי הרגשה כל כך גרועה... שאני חרא אמא בשבילה..שאני רק גורמת לה לסבול.. ועכשיו זאת מן תחושה שמלווה אותי עם חבר שלי.. אני זוכרת שהייתי מרגישה את זה גם כשהייתי חותכת והיא הייתה מסתכלת... איך הייתי מחבקת אותה, ובוכה, ומצטערת כל כך.

היום כמו שכתבתי בהתחלה, אני אוכלת רגיל. נהייתי צמחונית, אבל זה ממש לא קשור להפרעות אכילה.. זה דווקא גרם לי

לאכול הרבה יותר בצקים ודברים משמינים...

אני לא יודעת למה זה לא עוזב. אני זוכרת ימים שבכלל לא רציתי שזה יעזוב. אני לא יודעת אם עכשיו אני רוצה.

הלוואי והיה אפשר להגיד "אני רק רוצה לרדת X קילו" וזה היה כזה פשוט, וזה לא היה כזה אובססיבי, ומלווה בכל כך

הרבה כאב. הלוואי והמוח שלי לא היה ככה דפוק, ומסתכל על בנות שעוד שניה מתפגרות ואחר כך מנסה למצוא תמונות

שלהן בגוגל, לקבל השראה מזויינת. השראה צריך לקבל לאמנות, לא למחלה מזויינת.

יש לי שני צדדים, הם תמיד היו. אם להגיד את זה בפשטות אז יש את זה שרוצה את האנורקסיה ולא אכפת לו מכלום,

ויש את השני, שאומר "בבקשה, אני רעבה..אני כל כך רעבה.. למה את עושה לי את זה?"

נשארו לי עוד 3 פגישות עם הפסיכולוג. אני כל כך צריכה אותו. אני לא יודעת איך אני אמשיך בלעדיו.

ברור שאני אמשיך, אני לא אמות פתאום או משהו, אבל אני עדיין לא מוכנה לצאת לעולם. אני עדיין תינוקת.

עדיין לא יודעת ללכת.

היום אני נוסעת לאילת. אני אוכל כמו בנאדם. אני לא רוצה להתפגר שם, ולא רוצה להרוס את הטיול.

 

2006-   [כן אני בפוזה שמרזה, ואני גם מכניסה את הבטן]

 

והיום, 2008-  [אותה פוזה, שוב מכניסה את הבטן]
 

 

יותר מדי שנים בחרא.

שום דבר לא השתנה, לא בגוף ולא בשכל.

 

הלוואי שרק יהיה לי טוב כבר.