אני מתעצלת להעלות את התמונות מבומבמלה. הכבל שבור וגם העניין שהוא צריך להיכנס אליו,

יחסים דפוקים של מין ואהבה. אם זה היה חשוב לי מספיק כבר הייתי עושה את זה איכשהו בטח.
בכל אופן, היה כיף בטירוף, ואיזה קטע, בואו נצנזר קצת כי נמאס לנו שכולם יודעים עלינו הכל.
זה כמו שאלירן אמר, שהוא תמיד מדבר על עצמו ברבים, שיחשבו שיש לו חבר'ה.
בחור מגניב, האלירן הזה.
אני לא מצליחה להבין מה הקטע של התקופה הזאת, כי מצד אחד היא הטובה בחיים שלי ומצד שני הגרועה.
בחיים לא נהנתי ככה, בחיים לא הייתי ככה שלמה עם עצמי, עם הדרך שלי. בחיים לא בכיתי מהתרגשות כי ראיתי ציפורים יפות בגן היובל, בחיים לא הייתי בטוחה כל כך במה שקורה פה.
בחיים לא סבלתי כל כך. בחיים לא הייתי פגיעה כל כך. בחיים לא נמאס לי כל כך. בחיים לא היו לי כאלה צלקות ענקיות על הידיים.
פטור מהצבא כבר יש לי, שזה משהו שמרגיע אותי בכל העניין הזה. גם עבודה יש לי, שזה מגניב.
לעבוד עם בעלי חיים זה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי, לחשוב שעוד יהיה לי את השרות הלאומי עם הכלבלבים והחתלתולים... החיים הטובים.
לגבי עיצוב אופנה אני מתחילה להתלבט. אני מתחילה לשנוא את האמנות שלי והבטחון שלי בקטע הזה ירד לאפס.
אני לא יודעת לצייר, וזה אחד הדברים המתסכלים. זה כמו נכות. זה כמו להיות אילם.
 
10.5- קעקוע.
15.5- טיסה.
 
אולי קצת חופש מכל זה יעשה רק טוב.
בינתיים אני ממש שותקת. ממש מפחדת לדבר על זה, אבל יש. יש משהו שמציק לי מאוד.
 
זה מגניב לעמוד עם טונות של איפור ותאורה וצלמים, אבל מתישהו חוזרים הביתה ולוקחים מגבון לח מזויין ומורידים את המסקרה המזויינת ונכנסים למיטה המזויינת שיש לה ריח של כל הזיעה הקרה מהסיוט שהיה לך בבוקר.