אתמול נורא התחשק לי לכתוב, ואני אכתוב בכל זאת אבל בגלל שעכשיו כבר לא אתמול זה לא יצא אותו הדבר.

אתמול הייתי בחדר חזרות, וזה הכה בי [בפעם הממש-לא-ראשונה]. אני חולה. ישבתי והשתגעתי שם בשקט

וממש הרגשתי את העיניים שלי מתעוותות ואת המוח שלי מסתחרר והכל היה מוזר.

גם קצת הרגשתי שאני הולכת למות. הבסים עשו לי רע ללב ואני שונאת את זה שמרגישים את זה בכל הגוף.

זה מפחיד אותי.

התופים הציקו לי עוד יותר, והמתופף הבן זונה הזה.

באיזשהו שלב הפלאפון שלי צלצל וזאת הייתה שיחה חשובה. ביקשתי מכולם שניה להיות בשקט, ואז הם

הפסיקו לנגן, ופתאום המתופף המטומטם התחיל לצחוק כמו דפוק ודווקא להרעיש.

יצאתי מהחדר ודיברתי בחוץ, וכשנכנסתי באתי לתת לו כאפה ואז הוא עוד התחיל לצעוק עלי ועוד הרגשתי

שאני זאת זאת שלא הייתה בסדר.

בכלל, אני לא יודעת אם אני יכולה לקרוא למה שהם עושים נגינה. זה כבר מזמן הפסיק להיות אומנות.

זה רק רוע. רוע ורעש. אנשים מגעילים שבכלל לא מבינים שהם פוגעים, ולפעמים אני חושבת שבכלל אני

הדפוקה. אבל זין. הם דפוקים גם. הם דפוקים בצורה אחרת פשוט.

רציתי ללכת ולצייר על כל הדברים שיש לי. על כולם. על הבגדים והרהיטים והקירות ועל כל הוילות המזדיינות

בשוהם ועל כל המכוניות ועל כל הכיכרות והשלטים המזדיינים והאנשים והכל הכל.

רציתי להראות לכולם מה זה אומנות אמיתית. גם חשבתי לעצמי, אם מישהו מהם אשכרה נהנה ממה שהוא עושה עכשיו.

[חוץ מאחד, שכל הפוסט הזה בכלל לא נוגע לו, כי לדעתי הוא באמת משהו מיוחד].

לא יודעת למה המשכתי לשבת שם כל כך הרבה זמן, אבל בסוף היה לי את השכל להגיד לבוגי ללוות אותי הביתה,

והגענו ואכלנו כריות וראינו סימפסונס ואז כבר כל המצברוח של לכתוב ולצייר עבר לי ואחרי שבוגי הלך, הלכתי לישון.

אה. אגב. חזרתי לישון במיטה שלי, ומי שמכיר אותי מספיק טוב יודע כמה השורה הזאת משמעותית.

וגם אם כבר דיברתי על אוכל קודם, אני חייבת לרדת במשקל. עכשיו זה כבר לא גחמות טיפשיות כאלה של

"ראיתי תמונות טינספו מטורפות ואלוהים ישמור בא לי להראות כמוהן".. זה אשכרה...שיט. הגעתי למשקל שתמיד פחדתי

ממנו ותמיד שנאתי אותו. ועוד תמיד הייתי בטוחה שבצו ראשון יורידו לי פרופיל על תת משקל ועכשיו, ממש כמה ימים

לפני הצו הראשון אני תופסת את עצמי במשקל של... אוף. ממש מתסכל.

אני גם חושבת לצבוע את השיער לבלונד בזמן האחרון, אבל לא יודעת. אני לא יודעת עוד.