גמילה.

הגמילה הזאת קשה כמו גמילה מהרואין.

למחוק את כל האס.אמ.אסים ולזרוק את כל המכתבים.

ריק.

הייתי שורפת הכל אבל אין לי כוח לריח מסריח.

בפעם הראשונה אחרי המשבר הגדול שכחתי לקחת אתמול כדור.

לא יודעת איך זה קרה, לא התכוונתי.

ראו את התוצאות טוב מאוד ועדיין רואים.

אין לי כוח לקום ולקחת אז אני אחכה לתזכורת שאמורה להגיע ב20:00.

שכנעתי את עצמי שלהתלבש זאת אומנות ואולי זה קצת נכון אבל גם הצד השני צדק.

 

בשבילי להתלבש בבוקר זה ממש לכתוב שיר, אבל האובססיה... האובססיה.

ואיך שאני מציקה. לפעמים הייתי כל כך רוצה להעלם, או לפחות להיות קצת פחות מכוערת.

אמא סיפרה לי אתמול על שתי אנורקסיות חדשות במחלקה ואני בטח אלך לצלם אותן

בסתר כשהן עם מליון צינורות בכל החורים, סתם כמקור השראה.

 

הטירוף לא עוזב ונמאס לי מהקטע הזה של אני יותר חולה ממך.

זה דפוק. אני לא יכולה לשמוע את זה יותר אוקיי!?

והאו סי די הזה. חשבתי שהוא נעלם אבל הוא חזק עדיין.

תלטפי את הבובה תלטפי את הבובה. הכאבת לה. ויש משהו כלכך נכון בכל זה.

יש משהו כלכך מובן במחלה הזאת.

 

אני נכנסת עכשיו לגמילה לא קלה. גמילה שאני אדבר עליה אך ורק עם עצמי.

זה מסע שאני הולכת לעבור לבד ואני מקווה שכל החרא הזה יגמר כבר.

כדאי לי מאוד להתקלח. הלוואי שהיה לי את הכוח לקום מהכסא.

 

אם היה לי תכוח

רק לקום ולברוח

האמת שדי נוח

כשצוללים.

 

מסגרות חברים ושטויות. קיבלתי צו ראשון מזויין. תנו לי לנקות חרא של זברות ואהיה מאושרת.