הצפה של זכרונות.

"נלך אל עבר הלא נודע", כך אמר יהושוע בספר שופטים, פרק ט"ו פסוק ד'. סתם. הוא לא אמר את זה. זה בכלל אני אמרתי. מי זה בכלל יהושוע?

כבר שלושה לילות לא טוב לי. בראשון התעוררתי באמצע הלילה והייתה לי בחילה נוראית, ואז נרדמתי לקראת 6 בבוקר והתעוררתי ב-7 אחרי סיוט. לילה אחריו שוב התעוררתי. אין לי מושג למה, אבל אחרי שמתעוררים לוקח זמן להירדם, ואז שוב התעוררתי ב7 בבוקר. אחר כך ישנתי כל היום והלכו לי כל התוכניות.

ועכשיו... עכשיו זה בעיקרון הלילה השלישי. הוא עדיין לא ממש התחיל. עכשיו רק 23:04, ואני פשוט לא רוצה ללכת לישון כי אני יודעת שזה יהיה לילה גרוע. אני לא מאמינה שחוזרת התקופה שפחדתי מהלילות. היום היה עובר לי בסדר, אבל במשך כל היום ישבה בי ההרגשה הזאת שמתישהו יגיע הלילה, ומה אני אעשה, ואמאלה, ומי יודע מה יקרה לי היום.

אני כבר לא מפחדת, או לפחות ככה נראה לי, אז הלילה לא יכול להיות עד כדי כך גרוע כמו פעם, אבל אי אפשר לדעת בעצם. אי אפשר לדעת. האמת שעכשיו קצת יש לי הרגשה מוזרה של כאילו אני לא הולכת לישון כדי שלא יבוא הפחד. זה כמו שאז, בחיון, הייתי יושבת שעות על המיטה, קפואה. מפחדת לזוז. זה קצת דומה לעכשיו. יש תקופות שהלילה זה האויב הכי גדול שלי. ואיך הייתי יושבת במסנג'ר שעות. זה היה לפני כמעט 3 שנים. יושבת ומפחדת לקום, וככה עד הבוקר. ציוץ הציפורים הוא האישור שלי להפסיק לפחד. איך לאט לאט כל האנשים היו הולכים לישון, ואני שם מפחדת מול המחשב, משכנעת אותם להישאר עוד שעה ועוד שעה. רק אל תלכו. אני מפחדת להיות פה לבד. פונצ'ה פה נרדמה ממש חזק, וזה איכשהו מרגיע אותי, אפילו קצת יותר מהאנשים במסנג'ר, אבל תכלס, אי אפשר להשוות. זאת בכלל תקופה אחרת. גם רון הבטיח להתקשר. אמרתי לו שמצדי גם ב-3 בלילה. אמרתי לו שבטוח שאני אהיה ערה. אולי יצא לי משהו טוב מכל זה. הרי כבר מזמן רציתי לעשות לילה כזה  של "אומנות כל הלילה". לצייר, או משהו כזה. אף פעם לא היה לי כוח והייתי פשוט נופלת על המיטה ונרדמת. אבל זה?... זה עוד היה בתקופה הטובה. עכשיו אני יכולה רק לחלום על זה. ציורים פרובוקטיביים שציירתי במו ידיי, פנג שואי דפוק אחושרמוטה, והרבה חוטים מפרימות של תפרים לא נכונים שעשיתי בחיים שלי. הכל פה מסביב ועמוס לי כלכך והחדר הזה מפוצץ באנרגייה שלילית. ושלא תבינו אותי לא נכון, הציורים לא רעים בכלל. כבר שכחתי על מה אני כותבת ונהייתי רעבה.

האמת שטוב שהחלטתי לכתוב. זה עזר לי להירגע קצת. לא מספיק בשביל להיות מסוגלת לעצום עיניים ולנסות לישון, אבל קצת הרגיע בכל זאת. מאז שאני ביסודי אני אוהבת לשנות מדי פעם את הצורה בה מונחים הרהיטים בחדר שלי, או אפילו רק את המיטה, או אפילו רק את הכרית, ואז הסופר גוף שלי מרגיש לפי הפנג שואי הפנימי שלו אם ככה יותר טוב או איך שהיה. הקטע הוא, שעד לפני שלושה ימים, כל שינוי שעשיתי אי פעם היה לטובה, אבל אז, לפני שלושה ימים, החלטתי להזיז את המיטה מקיר אחד לקיר אחר, ופתאום כל העולם התהפך לי. השאלה אם זה קשור להזזת המיטה, או סתם לדבר הזה שדפוק בי. אתם יודעים? עוד כשהייתי קטנה הייתי מומחית בתורת הפנג-שואי. עוד לפני שידעתי שיש לזה שם. פשוט הרגשתי מה עושה טוב ומה לא, ואז יום אחד, לפני שנה וקצת, ראיתי איזה אישה אחת בטלוויזיה, אומרת את כל המחשבות שלי מגיל 8, מילה במילה. את הדרך בה הייתי חיה. ממש את כל מה שעבר לי במוח בכל לילה לפני שהלכתי לישון. ופתאום מסתבר שיש לזה שם, ופתאום מסתבר שאנשים לומדים את זה וחרא, וזה סתם מצחיק כזה. איך שהרגשתי לבד שזה לא נעים שמשהו חד מכוון אליך, גם אם הוא רחוק, וגם אם הוא רחוק מלהיות סכין. איזה שידה מזויינת או משהו. השעה היא 23:29, ואני לא יודעת אם כדאי לי לאכול, כי אכלתי היום כמו חיה, ומי יודע, אם פתאום אני כן ארדם אז סתם חבל שאכלתי, כי יכולתי להירדם בלי לאכול ואז לקום ולאכול בבוקר, אבל מצד שני, יכול להיות שאני לא ארדם, ואז אני אשאר ערה עד הבוקר, ואז בכל מקרה אני אצטרך לאכול משהו. בכלל, אני גם מפחדת לאכול כי התחלתי לקחת איזה גלולה, ואני מפחדת שהיא תגרום לי להשמין. הנחירות של פונצ'ה הן כאילו ליטופים על הלב בכואב שלי, על העיניים העייפות שלי. כל נחירה חיים. אם רק יכולתם לדעת כמה זה נהדר.