ארבעה ימים בלי.

 זה לא היה בכוונה. אני יודעת שזאת הייתה טעות, אבל זה לא משנה עכשיו.

פשוט שכחתי להודיע לאמא כשזה עמד להגמר, ואז נדפקתי.

 

היונות בים מדברות אלי. את שמנה את שמנה את שמנה.

כל דבר. כל דבר.

כל דבר שאני עוברת לידו איכשהו קשור.

זה התחיל עוד לפני שנגמרו הכדורים, כשהמוח שלי נזכר בחרא הזה שנקרא בולמיה.

רק נזכר, לא עשיתי כלום.

לפעמים כשאני רואה אנשים כאלה, בא לי לחזור לשם.

ואז גם ראיתי אותה. רזה כל כך שבכיתי במשך יומיים.

מ3 בצהריים ביום שני, עד 4 וחצי ביום שלישי, ואחר כך סתם השתגעתי.

שלא נדבר על הבחילות שנהיו לי [תופעת לוואי, כשמפסיקים איתם בבום], ואז אכלתי כמו מטורפת.

 

גם התקשרתי לתומר. עברתי על כל האנשים בפלאפון וזה היה מבאס כזה, שהוא היחיד שיכולתי להתקשר אליו.

אני לא אומרת שהוא לא בסדר או משהו, להפך, אני מתה עליו, ואני גם לא אומרת שאין לי חברים או משהו,

פשוט... אין לי מישהו לדבר איתו על זה.

 

"יש לך עכשיו חופש..אולי ננסה בגהה? יש שם גם אחלה נוער.."

 

אני לא יודעת. אני בכלל לא יודעת מה אני רוצה.

ברור שאני רוצה להיות שמחה, אבל אתמול קיבלתי הוכחה סופית לגמרי שעם הגוף שיש לי עכשיו אני בחיים לא אהיה מאושרת.

ובכלל, לא יודעת אם יש לי כוח לנסוע לשם כל פעם.

אולי זה בכלל יהרוס הכל כי אני עם המוח הזה שלי...פתאום אני ארגיש שבגלל שאני שם מותר לי להיות משוגעת.

 

ידעתי שזה יחזור. ידעתי.

מה חשבתי לעצמי?

עאלק להחלים.

חחחחח.

טמבלית.

להחלים.

הצחקתי את עצמי.

אי אפשר לצאת מזה. אי אפשר.

אולי אפשר לחזור לאכול רגיל ולהיות יותר שמחים והכל, אבל לגמרי להחלים אי אפשר.

וזה תמיד יחזור. זה תמיד תמיד חוזר.

 

לפני כמה ימים חיפשתי משהו בארון שלי, ומצאתי את החבילת לקסעדין.

מצאתי גם מחברת. 'יומן אנה' או משהו.

התאריך הוא 3.11.06, ואני כותבת לי תוכנית איך לאכול השבוע.

כל יום שזיף, כוס קפה, קערת קורנפלקס, וזהו.

לסיכום אני כותבת שכל יום אני חייבת לשרוף הכל בספורט, ומותר לי לקסעדין אחד ביום.

"בהצלחה יא פרה!" כתוב שם באותיות יפות, ואז יש תמונות של ג'מה שהדבקתי.

 

אני לא יודעת למה אני כותבת את זה בכלל. אין לי שום דעה לגבי זה.

זה סתם היה...מוזר.

מוזר לראות את זה שוב.

דחפתי את שניהם בחזרה לארון.

 

עצוב לי שכל ההתקדמות הזאת שלי היא תוצאה של הכדורים, ובכלל לא קשורה למוח שלי בשום צורה.

כמה ימים בלי הכדורים ואני חוזרת לעבר במהירות מטורפת.

הולכת ברחובות והכל נראה לי מעורפל כל כך, וכל רעש מפחיד אותי בטירוף.

הולכת ומחפשת משהו לא מובן על המדרכה. משהו מספיק חד.

מפחיד אותי לחשוב שיש סיכוי שאם לא הייתי מתחילה לקחת את הכדורים לפני שנה ומשהו,

יכול להיות שהייתי מתה כבר.

 

לא להבהל. הכל פוטושופ.

התבאסתם, הא? אתם הרי אוהבים להגיד את כל החרא בסגנון "את רזה, את לא צריכה את זה.."

אני לא רזה. סתם עברתי פוטושופ.

איזה אצבעות מוכשרות, יודעות לעבוד על כולם.