המלחמה האין סופית.

 זה לא אני.

מה קורה לי?

 

הייתי רוצה להיות כמו מלכת באדולינה.

לאכול פסק זמן ולהיות מאושרת.

זה כמו ההוא שנתן לי כאפה כל פעם שהעזתי לחשוב שאני קצת יפה.

לא נותן להיות מאושרת.

לא נותן.

קצת מנסה, פתאום כאפה.

וזה משתיק אותי.

זה משתיק את החיוכים שלי.

את מעט המחשבות הבריאות והשפויות שלי.

הייתי רוצה לוותר על זה.

לוותר על הכאפה.

לוותר על רגשות האשמה אחרי האוכל.

להקיא שניצל תירס זה מה-זה לא טעים.

ובגלל שזה בולמוס ואני אוכלת כמו מטורפת ולא לועסת, אז כל התירסים יוצאים בשלמותם ממש, ואני נחנקת ומתה.

למה אני תמיד בוכה תוך כדי הקאה?

ולמה בכלל אני בולמית? זה אחד הדברים המסריחים.

הייתי רוצה לאכול כמו בן-אדם, מתוך רעב, כמה שאני צריכה.

לא קצת מדי ולא הרבה מדי.

לא מטירוף.

סתם. מרעב. כמו רגילה.

האמת שניסיתי. ניסיתי כבר כמה פעמים ואפילו זכור לי שעשיתי פוסט באותו סגנון לפני איזה חצי שנה.

אבל זה חוזר.

זה חוזר והולך וחוזר והולך. כל השנה אמרתי לעצמי שהחופש הגדול יהיה בשבילי דיאטה מטורפת, והנה הוא מגיע,

בדיוק כשאני בשיא הנסיון להשתיק את הכאפה,

ואני לא יודעת מה לעשות. למי להקשיב?

לצד ששואף לחיים, או לצד ששואף למוות?

כי בחיי, איזה בזבוז זה יהיה לא לנצל את הזמן של החופש ולחזור לכיתה י"א 38 קילו.

אבל מה, להיות בדיכאון כל החופש?

דוגרי, ככה זה.

בלי הכאפה אני אהיה הרבה יותר מאושרת. פשוט מאוד.

הכאפה הזאת משגעת אותי. הכאפה שאני נותנת לעצמי.

מצד שני, אני פשוט לא רואה את עצמי באותו המשקל שאני עכשיו, ומאושרת באותו הזמן.

אני פשוט לא חושבת שזה הגיוני.

אני מסתכלת על עצמי וזה מתסכל, ואני לא יודעת מה לעשות. אני פשוט לא יודעת.

חשבתי אולי להעלות את המשקל שתכננתי לשקול בו בסוף החופש.

פשרה כזאת. 44 במקום 38.

אבל זה אותו הדבר תכלס. זאת אותה ההרגשה. אותו הדיכוי העצמי.

למה אני לא מסוגלת לתת לעצמי לחיות בשקט?

ואני כל כך רוצה, אבל פשוט לא רואה את עצמי מאושרת במשקל שאני נמצאת בו כרגע.

 

הפוסט הקודם, הוא חסר מילים.

רק תמונות.

הפוסט הזה, זה בעצם המילים שרציתי להגיד ולא יצאו לי.

 

יש לי כמה ימים. ממש כמה ימים להחליט.

אני כל כך אכעס על עצמי אם אני אסיים את החופש באותו משקל\במשקל גבוה יותר. הבטחתי לעצמי. למה אני כזאת חלשה?

 

רק כמה ימים לבחור.

ועכשיו הצד ששואף למוות מצווה עלי להעלות שתי תמונות.

האחת היא של מישהי מאוד מאוד שמנה.

השניה של איזה שלד.

והוא לוחש לי "נו, באיזה דרך תלכי, בדרך השמנה או בדרך הרזה?"

והוא מתסכל אותי ומתעלל בי, והנה אני מקשיבה לו.

 

 

 

 

ועכשיו, כשאני הכי הכי בתחתית, נשלטת על ידי הצד החולה, חלשה ומושפלת,

אני מבקשת מכם באמת באמת, לא לשפוט אותי בתגובות.

לא לכעוס עלי.

לא לכתוב דברים קשים מדי.

אני יודעת. אני יודעת שזה הכל מחורבן.

קשה לי לשמוע את זה.

בבקשה תחשבו לפני שאתם מגיבים, כי אולי עדיף לצנזר קצת את מה שבאמת יש לכם לומר.

אני באמת באמת חלשה עכשיו.

 

---

 

ואולי דיאטה בריאה?

דיייי דיייייייי לאמלל את עצמי נמאסססססססס

אז בשביל לא להתבאס ולגלות שעליתי שמונים מליון קילו אני אשמור על משקל מסויים

וזה יהיה משקל הגיוני, לא 38

ואני אעשה ספורט, ואוכל סלטים..

ויהיה לי כיף

יהיה לי כיף זהו אני לא מוכנה יותר לחרא הזה

 

אני לא רוצה אותו יותר

 

זה דבר מאוד גדול וקשה להגיד ואני בטוחה שאני אפול בדרך והכל, אבל דיייי חלאססססססס

 

בא לי להתחיל להנות

בא לי לשמוע שירים של מוניקה סקס ולקפוץ על המיטה, ווואלה, אפילו ללמוד היסטוריה בא לי פתאום

בא לי להפטר ממחשבות הבולשיט שלי אחת ולתמיד

בא לי לראות חתולים בצמרת, ואתם יודעים מה? אולי אני אפילו אוכל דוריטוס תוך כדי

ואחר כך אני אעשה את הקעקוע על הבטן השמנה שלי ולא יהיה לי אכפת

ואתם יודעים למה? כי הכל בולשיט בעולם הזה

הכל

ורק צריך להיות שמחים

וזהו

והוא כל כך צודק

הוא כלכך צודק שלפעמים אני שונאת אותו על זה

אבל אין מה לעשות, עם כמה שאני אכעס הוא המאושר ואני המתוסבכת אז אולי פעם אחת להקשיב לו?

גם אני רוצה, והכי מגניב, גם אני יכולה

אז יאללה עדיף לנצל את החופש הגדול במטרה להיות שמחה ולא במטרה למות

ואל תגידו לי עכשיו "יופי, כל הכבוד על ההחלטה הנכונה" כי זה טיפשי

אתם יכולים פשוט להגיד בהצלחה

או משהו.

 

 

 

 

 

"איך שמחתי לראות שיחה שלא נענתה ממך".

הוא אמר וצחקתי ודיברנו אחרי הרבה זמן שלא.

 

תודה.