כמה אפשר לחרוש על התמונה הזאת?

שוב ושוב ושוב כי אין לי אומץ שוב.

והנה אני משתגעת ממש מול העיניים שלכם, ממש מתחת לאף שלהם, כשהוא ממש ממש בתוכי.

והנה אני מאבדת את עצמי בתוך קיא מסריח של חביתה וריבה וקוטג' וקממבר וברמן מזויין ועוד כלמני דברים.

לא הספקתי לעקוב והנה אני כבר טובעת.

הריח הזה רע והוא חונק ויוצאות לי דמעות מהעיניים ופונצ'ה מסתכלת. יש לה עיניים כל כך גדולות ויפות.

מקיאה ומקיאה וטובעת וטלפון ואין מצב שאני אענה כי אם אני אקום עכשיו אני אמות.

אי אפשר לקום כבר, אני נשארת פה על הרצפה בשירותים לנצח. מאוחר מדי בייבי. הדבר היחיד שמחוץ לקיא עכשיו

זה השיער הג'יפתי שלך שכבר גדל המון מאז הקוצים, ואיך טל הייתה אומרת? להוריד את הג'יפה.

אבל אין אומץ. אין מצב שאני לוקחת את הסיכון שלא יהיה מה שיסתיר לי את הפנים כשאני ארגיש רצון חזק להעלם.

עוד לפני שעזבתי את אנה בידיעה שהיא תחזור. עוד לפני שעזבתי אותה היא כבר דפקה בדלת שוב.

עוד לפני שפתחתי את הדלת היא כבר הייתה בפנים. חופרת בין התאים שבמוח, מוצאת לה איזה מקום נוח כזה,

שהיא תוכל לשבת בו הרבה הרבה זמן.

כולם עכשיו בגן הירדן וצחוקים והכל, ומצד אחד כל כך בא לי אבל מצד שני אני לא מסוגלת.

כאב ראש וכאב בעיניים ובושה. בעיקר בושה.

לא יכולה להראות את עצמי ולא יכולה להתנהג כמו בנאדם עם אחרים.

היום קיבלתי הרבה מחמאות, לבשתי שמלה אדומה.

שמלה אדומה עם מחשוף, ופתאום כמה אנשים שמו לב שאני אישה. כן. בכל זאת אשה מתחת לכל המסיכות,

ממש כזאת. מלאה במקומות הנכונים, עם נעלי בובה וכל זה.

מעוצבנת לגמרי. אומרת לאנשים ביי במסנג'ר [מה קרה לביוש? ביוש מת.] ופתאום קבוקון מתחבר.

פוצי מוצי פוצי מוצי רע לי למה ככה אוף אל תרגיש רע אל תרגישי רע אני אוהבת אותך אני אוהב אותך לילה טוב לילה טוב.

מוח משוגע מוח בום בום בום כאב ראש דמעות דמעות דמעות יש לי פיפי לא למדתי למבחן בביולוגיה בא לי להיות וטרינרית

אבל אני לא יכולה כי אני חרא בלימודים כוסאמק כוסאמק אני שונאת צביעות בא לי לתפוס את הולדן לשיחה להגיד לו מה נשמע אחי 

יש לך אולי דקסמול?

 

ולשם שינוי, לא מבקשת למות.

רק לישון קצת.

רק לישון.

פשוט התעייפתי קצת.

 

---

 

בלי קשר לפוסט, בא לי להעלות אותה:

 

 

אה כן, ואבא חזר מחו"ל והביא בגדים מדהימים ואמר שהתגעגע המון.