בעיות עיכול.

 עוד לילה לבן כאן במחלקה.

איזה בזבוז זמן. יכולתי לקרוע עכשיו את העיר.

הנה אני מנסה לעשות כפיפות בטן, אבל ישר אחרי הראשונה אני נופלת אחורה חזרה למיטה,

ויוצא לי שיעול מטופש.

אני מתה להשתין ואני גם ככה עצבנית, אז אני תולשת את הזונדה והולכת לשירותים.

זה לא כואב לי כבר, זה לא האשפוז הראשון שלי, וזאת ממש לא הפעם הראשונה שאני מוציאה לעצמי את הזונדה.

 

פאק. האחות קולטת אותי ואני מנסה ללכת מהר יותר, אבל הברכיים שלי דפוקות מרוב הליכות,

אז לא הולך לי. היא מגיעה אלי, ובניגוד לכל הפעמים הקודמות שהיא תפסה אותי בורחת מהחדר, הפעם לא חטפתי הרצאה על כמה אני מזיקה לעצמי וכל השיט הזה. הפעם היא סתם הסתכלה עלי במבט מזלזל.

ממש כאילו היא מסתכלת עלי מלמעלה. מבט כזה של "את ילדה טיפשה שלא מבינה כלום מהחיים שלה".

מה היא חושבת שהיא? כולה אחות שמנה בבית חולים.

נכנסתי לשירותים, וכשיצאתי מסתבר שהאחות חיכתה לי בחוץ.

"נו, קיבלת?" היא שואלת אותי, ואני תוהה לעצמי מה לעזאזל היא רוצה ממני, ולמה היא חייבת להזכיר לי את הדברים הכי כואבים. "קיבלתי מה? את המכתב מאבא? כן. ואני יודעת שאני לא הולכת לראות אותו בשנה הקרובה, אין צורך להזכיר לי, תודה ולילה טוב." אמרתי, הסתובבתי בעצבים, והתחלתי ללכת לכיוון החדר.

פתאום השמנה תופסת אותי ביד ואומרת לי שהיא התכוונה בכלל לשאול אם קיבלתי מחזור.

חה. הצחיקה אותי. מגיל 14 אני לא מקבלת, והיום, עם כמה שקשה להאמין, אני כבר בת 18.

אני מסתכלת עליה במבט מזלזל כמו המבט שהיא דפקה לי לפני הפיפי, וממשיכה ללכת.

"אם תמשיכי להתנהג ככה בחיים לא ישחררו אותך הביתה!" היא צועקת לי במסדרונות כמו ילדה קטנה שמנסה לנצח בויכוח, ומעירה את התינוק מחדר 7 ועכשיו הוא בוכה בצרחות מציקות.

נכנסתי לחדר, נשכבתי במיטה, בוהה בתקרה. פתאום אני מרגישה משהו שדוקר אותי בגב, משהו שתקוע מתחת לסדין. אני שולחת לשם יד ומוצאת מכתב וחבילת משלשלים.

 

"היי בייבי מה נשמע?

 

אני כאן בתל השומר והכל מחורבן. מכריחים אותי לסיים את האינשורים ותוקעים לי כל הזמן תפוחי אדמה ואפונה ובא לי להקיא כבר, אבל נחשי מה! יש לי חדשות מעולות בשבילך!

אסיה חוזרת לשניידר והיא הולכת להיות איתך בחדר! היא מוסרת לך את החבילת לקסעדין הזאת, ואמרה להתנצל בשמה שזה חצי ריק. היא אמרה שהיא תראה אותך רק מחר בבוקר.

 

אוהבת אותך המון, וד"ש מכל החברה פה,

 

דנה."

 

אני לא מאמינה! אסיה חוזרת! אסיה חוזרת! "אסיה חוזרת!!!!!!!!11" לא התאפקתי וצעקתי את זה, ועד שהתינוק מחדר 7 נרגע, עכשיו הוא שוב התחיל לצרוח. אסיה היא הטינספריישן שלי. הדבר הכי רזה ומדהים שראיתי עד היום. תמיד היא צוחקת על עצמה ואומרת שהיא בגודל של אסיה ובגלל זה קראו לה ככה, אבל האמת היא שהיא נראית פשוט כמו דוגמנית, והשם האמיתי שלה זה בכלל אנסטסיה.

היא 1.70, 39 קילו. אני יודעת שאני יותר רזה ממנה, אבל זה ממש לא נראה ככה. חוץ מזה יש לה גם פנים מדהימות. רזות כאלה עם עצמות לחיים גבוהות ובולטות, עיניים כחולות וגדולות שקצת רחוקות אחת מהשניה [אבל רחוקות בצורה יפה], אף פצפון כזה, ושפתיים דקות אבל לא יותר מדי. יש לה עור מאוד מאוד בהיר ורואים לה את כל הורידים, והשיער שלה אדום. אי אפשר לא להגיד "וואו" כשרואים בחורה כמו אסיה.

 

היה נדמה לי ששמעתי דפיקות בדלת. זאת בטח האחות באה לחבר לי שוב את הזונדה. היא בטח דופקת חלש כי היא חושבת שאני ישנה, אבל איך היא מצפה ממני לישון אחרי שאתמול ד"ר מיכאלי אמר לי שהדופק שלי עלול לצנוח עוד יותר בזמן שאני ישנה, ואז אני אמות?

אחות מטומטמת.

 

קמתי ופתחתי את הדלת. מולי עמדה דמות רזה מאוד, השיער שלה היה דליל כל כך, ואפשר היה לשים לב שהיה לו גוון טיפה אדמדם. היו לה שקים שחורים מתחת לעיניים, וריח חזק של סיגריות.

"אנסטסיה?" לקח לי כמה שניות לקלוט, אבל בסוף הבנתי. "כן, מה יש? לא זיהית אותי? בואי תני חיבוק פוסטמה!" חיבקתי אותה והרגשתי את העצמות שלה בגב שהיו בולטות מתמיד.

"מה, ירדת עוד?" שאלתי, היא עשתה פרצוף קצת נעלב שמהר מאוד התחלף לחיוך של אחת שמרוצה מעצמה, ואמרה בקול חזק וגאה "34."

אני לא מאמינה. היא עוד שנייה מגיעה למשקל שלי. אני חייבת לרדת עוד. "נו, אז מה איתך?" היא קטעה את המחשבות שלי. "מה חדש? כמה את עכשיו?" התביישתי להגיד לה, אבל לשקר זה עוד יותר פתטי.

"32." אני יודעת מה עבר לה בראש באותו הרגע. היא חשבה לעצמה שעליתי ושאני חתיכת לוזרית.

"אני אחזור ל28 שלי בקרוב. היו לי כמה ימים רעים פשוט.." היא אמרה שזה בסדר, שאני לא צריכה להסביר שום דבר ושאני נראית מדהים.

 

נכנסתי למיטה שלי, היא נכנסה למיטה חדשה עם מצעים חדשים ולבנים עם סמל קטן של הבית-חולים,

ונרדמנו. בבוקר התעוררתי מצרחות ולשם שינוי לא של התינוק המעצבן. איזה רוסיה שמנה עם נימים אדומים ובולטים על האף בכתה וצרחה והרביצה לקירות. חשבתי לעצמי שבחיים לא ראיתי מישהי מכוערת והמונית כל כך, ושאיך היא לא מתביישת לצאת ככה מהבית. שמעתי את האחיות מדברות. אחות אחת בכתה.

"איפה אנסטסיה?" שאלתי ואף אחד לא ענה. כולם היו עסוקים בלצעוק ולהשתגע. חשבתי לעצמי שעוד פעם היא תלתה תמונות של ולדה מעל המיטה ועשו לה בעיות על זה. אחרי איזה שתי דקות התברר לי שהרוסיה השמנה זאת אמא של אסיה, ולא הבנתי איך לילדה יפה כל כך יש אמא כל כך מגעילה. רציתי לבוא אליה ולהגיד לה שבמקום לכעוס על הבת שלה כי היא תולה תמונות של דוגמנית מעל המיטה, היא צריכה ללמוד ממנה ולעשות איזה דיאטה. פתאום היא תפסה אותי בכתפיים עם כל הריח של הזיעה שלה וכל האיפור מרוח מרוב דמעות. אני ישר סתמתי את האף כי אני לא נושמת ליד שמנים כדי לא להדבק. היא התחילה לדבר אלי תוך כדי בכי, כשכולה מגמגמת בטירוף. "בבקשה.. תאכלי.. תפסיקי עם זה..תפסיקי ילדה יפה שכמותך.."

אמרתי לה שאני אוכלת ושגם אנסטסיה אוכלת ושאין לה מה לדאוג ושהכל בסדר.

 

"אנסטסיה לא תאכל יותר." אמר ד"ר מיכאלי ויצא מהחדר.

"מזאת אומרת לא תאכל יותר? היי! חכה רגע!" הוא המשיך ללכת כשהוא מחזיק לאמא של אסיה את היד, ושניהם התרחקו מהחדר. האחות השמנה ניגשה אלי ואמרה לי שאנסטסיה נפטרה בלילה, תוך כדי שינה.

הסתכלתי מעל המיטה שלה. הסדינים עוד היו נקיים כל כך. מעל המיטה לא היו שום תמונות של ולדה.

נשארתי לבד בחדר עם כל המחשבות, לא יודעת איך לעכל את כל זה.

 

כל ההפרעה הזאת עשתה לי בעיות עיכול.