אני כל היום רוצה לכתוב פוסט. נראה לי שגם אתמול רציתי.
יש לי מלא מה לכתוב אבל אני לא יודעת איך.
אני שונאת את המצבים האלה.
 
אח שלי בא הביתה בלי להודיע. עשה הפתעה. אמא שלי כל כך שמחה שהיא רואה אותו. יש לה אור בעיניים. ["ועגיל באוזניים ועל כל שאלה תשובה". תמיד השורה הזאת ב'רכבת העמק' מזכירה לי אותו]. במשך כל השישי היא זיינה בשכל, דיברה על אושר פנימי וכאלה. הם קראו ביחד סיפורים של רבי נחמן וכל הזמן אמרו משפטים סטייל "צריך להתמודד ולא להתמוטט!".
יאללה כוסאמק כמה אפשר להסתובב בבית עם חיוך דבילי ולדקלם משפטים מטופשים? רק חסר שילבשו תחתונים מעל המכנסיים ויציירו על החולצה את האות S יענו סופרמן. ממש מחזה אבסורד.
תמיד היא רואה אותו וכל כך שמחה שהיא מתחילה לזיין בשכל כל כך הרבה בכלל בלי לשים לב. גם לא נעים לי להעיר לה כי כל כך טוב לה, אבל אם היא הייתה רואה מהצד את איך שהיא, היא הייתה רוצה לרצוח אותה.
 
אחר כך תמיד אחרי הקידוש והאוכל היא אוהבת לקרוא איתו שיר השירים, אבל די אחותי את לא יודעת עברית כולך רוסייה ופאק היא קוראת את זה בצורה הכי מעוותת בעולם, יותר מהפרצוף של הציפור התימנייה הזאת מהשכבה.
והיא קוראת לי וקוראת לי ובואי תקראי איתנו ביחד תראי איזה כיף ואני פשוט לא מסוגלת לשמוע את הקריאה העילגת שלה. אוף.
והיא שמחה ככה רק כשהיא רואה אותו.
 
בשבת היא העירה אותי באיזה 8 בבוקר ובכלל לא היה לי מושג מה השעה.
קמתי כדי לראות משחק החיים, פתאום אני מגלה שאמצע הלילה והיא מתחילה לצרוח עלי שהיא לא מרשה לי לחזור לישון ושאני צריכה להכין שיעורים בלשון וללמוד לבגרות בהסטוריה.
זיינה וזיינה בשכל ובסוף עשיתי שיעורים בלשון וברחתי אל ברי.
לשם שינוי אחרי כל הזיוני שכל שדפקו לי בבית, לא יכולתי לסבול אפילו זיון אחד נוסף, אז הוא עשה לי מסאג' בראש הכואב שלי ופטפטנו.
אחר כך הלכתי והשמנתי איתו במרכז ובאתי הביתה והיא שוב צרחה עלי.
 
ועכשיו יש פה ריח של קקי של פונצ'ה ואני לא מצליחה להבין מה מקור הריח.
 
לילה טוב.