ולרגע חשבתי שזאת את, אבל מהר מאוד הבנתי שאין מצב.

וזה קצת מפחיד, כי חלמתי עליך בלילה.

איך נפלת ככה...

כואב לי כל כך ובא לי לחבק אותך.

 

"היי.. תראי מי בא לבקר אותך."

ואין תגובה.

"מה, את לא זוכרת את ****?"

ואין תגובה.

ואפילו את הראש את לא מסובבת.

ספק אם כי את לא רוצה, או כי פיזית את לא מסוגלת.

 

יפה כל כך.

מזעזעת.

נוגעת בלב וצובטת בו חזק.

 

הרופאה תמיד אומרת שצריך איזון. בואי אני אתן לך כמה קילויים ואז כולם יהיו שמחים.

את יודעת, אם אני אתן לך 10 קילו אנחנו נשקול אותו הדבר.

זה יכול להיות נהדר. ועכשיו יקפצו כל המשופמים, יכתבו תגובות של יענו-מבינים, או לחלופין רוצים לעזור,

או דואגים, או סתם מפרסמים תמונה של צ'יפס מלא בשמן...

ואף אחד, אבל אף אחד, לא מבין, לא רוצה להבין, ולא יכול להבין.

ואתם יכולים להרגע ולהמנע מלהשאיר תגובות מפגרות, אפילו את יכולת ההקאה כבר איבדתי.

[וגם בזה לא הייתי טובה אף פעם.]