עומדים למות.

לא כולם.

רק אני והתוכי.

פוצעים את עצמינו ומצייצים בשקט.

בחושך.

לא אוכלים.

לא מדברים.

 

כל יום שעובר כואב לי עליו.

אני קמה בבוקר, ובודקת ככה.. אם הוא עדיין חי.

עליו כואב לי, עלי פחות.

 

אני יודעת שאני זאת שהורגת אותנו ואין כוח לעשות משהו.

לא לגבי.

לגביו.

 

הלוואי שיכולתי להציל אותו.

 

למה אני מגעילה?

 

למה לקחת אותו למקום המסריח שלי? למה?

 

תמותי לבד, אבל אל תהרגי אחרים איתך.