ארוחה הבאה ביום שישי.

60 ומשהו שעות של רעש-שקט ואז להתכווץ ולאכול מרק.

בינתיים טעם של טונה שעברה לי בושט מלמעלה למטה ואז שוב למעלה, ואז לאסלה.

וגם קצת דם, כי הציפורניים שלי חשובות לי מדי בשביל לגזור אותן בשביל הקאה חד פעמית.

מזכיר לי מישהו שגם כן אהב יותר מדי את הציפורניים שלו, והשאיר לי כוס שרוט.

 

וזה מה שטוב בבלוג שלי. אף פעם אי אפשר לדעת מה אמיתי ומה לא ומה הגזמות ומה סתם קטע ספרותי.

 

ושישאר ככה, לתמיד.

 

 

טוב לי, חזק לי.

 בינתיים נהנית מלדמיין 36, וביום מן הימים הלא רחוקים בכלל אני אהנה מלהרגיש 36.

 

בואו נמנע מלהגיב על זה, סתם כי אנחנו לא באמת מבינים, סבבה?