.

אני לא יודעת למה.
אל תשאלו אותי.
ככה אני מרגישה.
לפעמים כשאני וטינקרבל מטיילות ב6 בבוקר השמיים כל כך יפים.
השמיים כל כך יפים ובא לי למות.
אני לא יודעת למה.
או לפעמים כשאני מסתכלת על הים, והוא כל כך כל כך גדול...
אז בא לי למות.
ואני לא יודעת אם אני בכלל עצובה באותם רגעים.
אתמול ראיתי ציפור ענקית ולבנה בשמיים.
זה היה בלילה וזה היה מדהים, כי בחיים לא ראיתי ציפורים מטיילות בשמיים בלילה.
זה היה כל כך מדהים ורציתי למות.
ואני לא יודעת למה.
אני גם יודעת שזה בכלל לא שווה, למות.
אני יודעת שלא כדאי, אני גם יודעת שיש כמה אנשים שיהיו עצובים, ושאני אפסיד דברים מגניבים שיכולתי לעשות.
אני לא רוצה להתאבד, אז למה ההרגשה הזאת חוזרת?
אני עומדת מול הפרחים הרעילים האלה, בשדה גדול, והשמש בדיוק שוקעת, וזה כל כך יפה,
ואני אומרת לעצמי "הייתי רוצה עכשיו להפסיק לחיות. כאן ועכשיו."
אולי זה כי אני רוצה להיעצר בהרגשה המדהימה הזאת...
בני היה אומר שהמשפט הזה שאמרתי הוא חשוב, אבל לדעתי הוא לא ממש.
בכוונה אני כותבת שהוא לא ממש חשוב, כי אני גם לא רוצה שתגיבו עליו.
 
אם יום אחד הייתי מצליחה לטפס על הקשת...
בטח זה הדבר הכי מדהים בעולם. הכי הכי מטריף שיכול להיות.
פאקינג לעמוד גבוה גבוה בשמיים על מגלשה צבעונית.
בטח הייתי מתרגשת כל כך...
אם יום אחד הייתי מצליחה לטפס על הקשת, לא הייתי רוצה לרצות למות.
לא רוצה.
אני רוצה להמשיך.
אני לא רוצה לקפוץ מהקשת.
אני רוצה להתגלש ולמצוא את האוצר שבצד השני שלה.
אני קצת מפחדת מעצמי אפילו, שפתאום אני אהיה קצת לא בשליטה.
שפתאום השד שבתוכי ישתלט עלי ואני אקפוץ, כמו שהיה לפני שבוע-שבועיים.
 
נכון ערפדים משתגעים ונחלשים כשיש אור?
אז יכול להיות השד הזה יחלש עכשיו, כי אני מחליטה היום החלטה גדולה וחשובה.
 
אני לא רוצה למות.