עכשיו.

כבר אין לי ממש טקסים, אני כבר הולכת עם חולצות קצרות,
אני כבר לא מסתירה מה שלא אמור להיות מוסתר, אני עושה דברים שפחדתי לעשות בעבר.
אני כבר לא עושה דברים שפחדתי לא לעשות.
אלוהים, כמה הכל השתנה.
אולי זה הכדורים, אולי זאת אני, אולי זאת אני בהשפעת הכדורים.
אולי זאת בכלל אני הממש אמיתית, אולי הכדורים גורמים לי להיות אמיתית,
ואני סתם בסרטים כל היום וכל הלילה.
 
בכל זאת, כל זה סתם אולי, ואני עדיין מפחדת.
אני מפחדת שבעצם הכדורים עושים מה שבא להם.
אולי אני צריכה להמשיך לעשות את כל אותם דברים,
אולי אם אני אמשיך לא לעשות אותם יקרה איזה אסון.
קשה לי לחשוב על החיים שלי בלי זה.
ואולי הכדורים יקחו לי גם את הדיאטה? ומה אז?
אני אהיה שמנה. זה גם סוג של אסון.
 
אני לא יודעת.
אני לא יודעת.
אני שונאת לא לדעת.
אני מפחדת.
אני לא בטוחה.
זה משגע אותי ואני גם ככה משוגעת.
זה קצת מסוכן.
 
בינתיים אני לא רוצה למות, הכל כבר מוכן בחדר, אם אני ארצה זה יקרה.
בינתיים אני לא רוצה.
דוב חשוב לי מאוד מאוד.
גם אור.
 
ובכלל, אולי זה יהיה צעד קצת טיפשי, ואני אשאר רוח, וכל הכאבים ישארו איתי,
ואני אראה איך כולם בוכים, ואני ארצה לחזור ולא יהיה לי איך.
ואני אצטער.
בחיים לא עשיתי משהו שהצטערתי עליו, אז בינתיים לא.
 
אלוהים, תעזור לי להבין קצת יותר,
אני לא אוהבת לעמוד במקום כשסימני שאלה תקועים לי באוזניים ובעיניים ובאף ובתחת.
 
וזהו, בעיקרון אני די מרוצה, השאלה אם זה שקר או לא.