בלאגן.

מחקתי את הציטוטים. מחקתי גם את השיר של סיני תור.

זה מרגיש לי מלוכלך ואם הייתי יכולה למחוק עוד כמה דברים במוח ובלב אולי היה לי נוח יותר עכשיו.

משהו מציק.

המחסנים עם כל הלכלוך מפוצצים, הדלתות נתלשו והלכלוך נשפך החוצה.

נשפך ונשפך ונשפך...

מסוכן לי כל עניין המחסנים.

אסור לי לדחוף לשם דברים שכבר אין מקום.

זה לא בריא לי.

אני אלרגית לאבק.

 

כל פעם כשמשהו לא במקום, גם אם הוא ממש ממש קטן- אני צריכה לשים אותו במקום.

אני צריכה להפסיק לדחוס למקומות כאלה שלא רואים.

אני צריכה להפסיק לעצום עיניים.

אני צריכה להיות מסוגלת להיות עם העיניים פתוחות בלי להזדעזע.

 

צריך לעשות סדר בדברים.

אני כל כך חייבת את זה.

כל כך כל כך כל כך.

 

חשבתי על זה ו.

פסיכולוג זה בעצם אחד שמרים דברים שלא מונחים במקום ועוזר לבנאדם לשים אותם במקום לפני שהוא הספיק להחביא אותם.

 

הכי מטריף זה כמה שהחדר שלי דומה לי.

נכנסים לחדר, וישר מבינים הכל עלי.

והערמות האלה. מתחת לשולחן, מאחורי המיטה...

אמא שלי שונאת אותן, ואני תמיד רבה איתה כי קשה לי להפסיק.

זה נוח לי.

 

נוח אבל לא בריא.

 

בלבול לא הולם אותי.

אני חייבת לשים סוף לבלבול וללכלוך ובכלל, לכל העניין הדפוק הזה אצלי.

או לפחות לשלוט על זה, כי בינתיים זה שולט עלי כזה, וזה מעיק.