לאבא ואמא.

אני לא רוצה לריב איתכם.

אני לא רוצה לשבור ת'אמון. (שאומנם קטן אבל איכשהו קיים.)

אני לא רוצה לאכזב אתכם.

אני הכי לא רוצה בעולם.

 

אני רק רוצה שלא תסתמו לי את הפה כשאני צועקת לכם משהו כל פעם מחדש.

 

מצטערת, לא בדיוק אבל בערך.

אל תתקשרו לצעוק עלי, ואל תתקשרו להגיד לי לחזור.

אני מאמינה שטעיתם מספיק בכל הנושא הזה ואין טעם לטעות עוד.

אולי גם אני עושה טעות עכשיו, אבל תבינו, גם אם אני אעשה את זה וגם אם לא אני אצא לא בסדר איכשהו.

אי אפשר לצאת מהמצב הזה בסדר, ואתם די גרמתם לזה, בזה שלא הסכמתם להתפשר.

זהו.

נשברתי לגמרי.

אחרי כל הזמן הזה שכן הקשבתי לכם (אלוהים יודע למה, הרי אתם הייתם עסוקים בלסתום לי את הפה.)...

 

יכולנו להתפשר.

זה לא שאני הרסתי משהו.

זה אתם.

עכשיו אני כועסת, ואין בכלל פשרה וכלום, וסתם. יהיה בלאגן.

ואני כבר לא ארצה שום פשרה.

 

הרסתם.

אולי אתם כועסים ומאוכזבים, אבל גם אני. תאמינו לי שגם אני.

 

ובכל זאת, אני מבקשת שתנסו להבין את הצעד הזה שאני עושה.

כי בכל זאת, אני לא רוצה לריב. אני רק רוצה הבנה.

  

אמא, אני אוהבת אותך ממש. אני לא רוצה לריב איתך.. תביני.

אבא, אתה גם בסדר, למרות שאתה פגעת יותר, וסתמת לי את הפה יותר, ואתה עושה את זה המון, לא רק בנושא הזה.

  

 

 

תקופה מחורבנת.

זכרונות ותמונות של פעם.

לא דברים יפים במיוחד.

חלק חוזרים ואני מפחדת.

אל תדברו יותר מדי בבקשה,

ואל תושיטו לי יד חזרה.

אני אקים את עצמי הפעם, נשבר לי מכם.