אלוהים,

 

1.

1,2.

1.

בדיקה.

אתה שומע אותי?

זאת אני. המכוערת מלמטה. זאת שמתלבטת אם להאמין.

איך אני יכולה להאמין, כשהכל כלכך מחורבן?

"תקופה טובה..ימים יפים." הכל בלה בלה בלה.

אתה יודע מה לא בלה בלה בלה?

הדמעה הזאת שהטיבה לי את הדף עכשיו.

אני אגיד לך את האמת. אני מרגישה שאני כותבת למישהו שלא קיים.

ולמה אני כותבת בכל זאת? זה כי אני מטומטמת ומיואשת.

 

בא לי למות אלוהים. בא לי למות. אלוהים. בא לי לחיות.

בא לי לשמוח. אני יודעת שאני יכולה, שזה יגיע, והכל.

אבל אתה יודע מה מעצבן אותי? הנפילות החזקות האלה.

 

אבא נכנס עכשיו לחדר, הפכתי את הדף והדמעה נמרכה.

אני שונאת את הדברים הטפשיים האלה.

הוא שאל אותי איפה זה "גבעת ה.." אני כבר לא זוכרת מה.

מה זה משנה בכלל איפה הגבעה כשבא לי למות? (לחיות).

 

עכשיו הוא שוב נכנס לחדר. הוא שואל אם אני רוצה לבוא איתו ליער.

ואני... אני אמרתי לו שלא. הרי אני בכלל רוצה למות עכשיו.

 

אלוהים, אתה יודע? חשבתי על זה, וסתם, רציתי לספר לך, שלא תבין אותי לא נכון.

בנקודה שהכי בא לי למות, הכי בא לי לחיות.

תקרא את זה כמה פעמים, אולי תרגיש את זה בתוכך.

בנקודה שהכי בא לי למות, הכי בא לי לחיות.

ביום הכי מחורבן, ברגע הכי עצוב, בשעה הכי שקטה, בדקה הכי כואבת,

כשהמחוג של השניות מרגיש לי כמו דקירה בלב בכל שניה שעוברת...

בא לי לחיות אלוהים.

בא לי לשמוח שמחה מטורפת.

 

בסופו של דבר הנפילות האלה לא כלכך נוראיות, הרי כשחושבים על זה,

הן אלו שגרמו לי לרצות לחיות.

הן עוררו את הצמא.

 

בוא נעצור דקה לנשום אלוהים.

בוא נקשיב ביחד ללב.

 

תודה על הנשימה הזאת, אלוהים. תודה על הלב.

 

אני אוהבת את עצמי.

נראה לי.