אימצתי תוכי.
אני: זה מסוכן, תפסיק! אתה הורס לעצמך! כל כך קשה לך להיות קצת למטה?
כל הזמן אתה חייב לטפס?!
מיקי: אני לא יכול פה. זה מטריף אותי. אני צריך להיות גבוה. אני מרגיש פה כמו אפס!
כשאת רוצה לעוף ולא נותנים לך את מתחילה להתבכיין.
תנסי להבין אותי.
את בעצמך כל הזמן אומרת 'אם רק יכולתי לעוף...'
אני רוצה לעוף! אני רוצה לעוף!
אל תעצרי אותי!
אני: מיקי, אתה צריך להבין. לא רק אתה. שנינו.
חופש זה דבר בעייתי בעולם הזה.
גם אם יש לך את הכנפיים הכי גדולות והכי לבנות והכי מבריקות, יכולים להיות מכשולים אחרים.
צריך למצוא איזון... קצת לעוף אבל עדיין להישאר פה.
לא להתנתק לגמרי.
אני אתן לך לצאת.
אבל בבקשה אל תעבור את הגבול...
אני מרגישה כמו אמא רעה.
ועכשיו הוא למעלה, והוא כל כך רגוע וכיף לו.
כואב לי להוריד אותו משם.
אני פשוט לא רוצה שיתרגל...
וכל הזמן נפלט לי פופאי במקום מיקי.
חוי.
הוא בכלל לא דומה לו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה