נגמר עידן החרוזים.

יושבת ומעבירה תמונות מהחופש הגדול...

איזה כיף היה.

היה כל כך טוב..

לא שעכשיו פחות טוב, אבל עכשיו יש המון לחץ.

זהו, צריך לקחת את עצמי  בידיים, כבר אי אפשר לשבת כל היום בפארקים ולבהות בעננים.

קשה להתרגל. קשה לקום ולעשות.

תמיד הייתי אומרת "וואלה צריך לקום ולעשות משהו" אבל אף פעם לא הייתי קמה.

תמיד היה לי איזה תירוץ בשביל עצמי, תמיד הייתי מוותרת לעצמי.

זהו.

נגמרו הויתורים.

זו הפעם הראשונה שאני עושה משהו כי אני צריכה ולא כי אני רוצה.

אני יודעת שאני חייבת להתחיל לעשות דברים משמעותיים עם החיים שלי,

במיוחד לנסות להשתפר בלימודים, לנסות להפסיק לפחד.. להפסיק עם ההרגלים הדפוקים.

לפעמים, מרוב שאין לי כוח להזיז את התחת ולעשות משהו חשוב,

אני פשוט מחפשת לעצמי "פתרונות" קלים יותר בשביל שאני אוכל להגיד "הנה, עשיתי, כל הכבוד לי".

מה הטעם לנסוע לתל אביב ולעשות עגילים ולקנות הרבה בגדים מגניבים?

זה באמת יקדם אותי לאנשהו?

לא.

זה סתם כדי לסמן וי במוח שלי.. שהוי המזוין הזה בעצם מה הוא אומר?

הוא אומר "יופי. עשית עוד משהו קטן שלא דורש ממך הרבה מאמצים,

 ועכשיו את מחייכת כמו דפוקה אבל עוד שבוע שוב תבכי."

 

לפעמים אני רוצה לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת בעולם,

ומרוב שאני עצלנית אני מחפשת לעצמי סיבות למה לא לקום ולעשות אותו.

"לא.. אני לא יכולה.. כבר אין לי כישרון בזה כי לא עשיתי את זה הרבה זמן.."

זה הדבר הכי דפוק שאני יכולה לעשות לעצמי.

הכי הכי דפוק.

 

אין יותר ויתורים, אני צריכה להתחיל לאט לאט להתחיל לעבוד על כל זה.

אם לא, אז אני אמשיך לעשות דברים קטנים ודפוקים ולהתלונן על זה.

אני כבר מתחילה להריח הרגשה של "ואי. אני כלכך אבודה."

עדיף למנוע אותה. לא?

 

בהצלחה לי.

ולכם, אם גם אתם מוותרים לעצמכם בלי סוף.

 

 

 

 

 

אני ואביעד בחופש הגדול. (התמונה התעוותה כי הקטנתי אותה P: )

אין חוקים.

היו לי המון חרוזים ופעמונים על השיער(:

תקופה יפה...