פחדים קטנים שהורסים הנאות גדולות.

אני מפחדת מהגשם..

מפחדת שישטוף את האיפור.

מפחדת לחלות.

אני מקנאה באנשים יפים עם מערכת חיסונית חזקה.

הם באמת יכולים לעמוד בגשם ולהנות ממנו..

הלוואי.

הלוואי שהייתי יפה וחזקה מספיק בשביל להנות מהגשם.

רק השנה. רק היום. רק עכשיו...

עכשיו, כשהגשם הכי הכי חזק, כששומעים כל צליל, של כל טיפה שנופלת מהשמיים ומכה באדמה.

פ.  פ.  פ.

(מי אמר שזה טיף טיף טף? אני שומעת את זה כפ. תמיד ידעתי שיש לי בעיית שמיעה..)

פ. פ. פ. פ. פ. פ... פפפפפ... פפפפפפ...

 

כולם קופצים שם בחוץ על השולחנות, מחוייכים ונוטפים מים..

אחר כך כולם מתכרבלים אחד עם השני וחולקים סוודרים קטנטנים שבמקור אמורים לכסות רק מקורר אחד,

אבל כרגע הם מתאמצים ונמתחים בשביל לחמם עוד שני נערים שהשתובבו בתוך סערה של מים.

נדמה שעכשיו הם נהנים.. שעכשיו חמים להם.

הם מחייכים.

נדמה שלא שווה לפחד מגשם.

 

נדמה שאני מפסידה יותר מדי בגלל פחדים חסרי היגיון.