מתי אתם תבינו כבר?..

לא הלכתי לביצפר.

שוב.

 

חיכיתי עד שההורים שלי יצאו לעבודה.. עשיתי את עצמי מתארגנת לביצפר.. וכשהם יצאו הלכתי לראות טלוויזיה.

זה היה לי נורא מוזר, לא ראיתי טלוויזיה 4 חודשים בערך...

ראיתי תוכנית על אנשים שמתנדבים ומצילים חיות בטבע..

זה היה מעניין, בע.. קצת עצוב.. הם הרדימו שועל אחד שנדרס. :\

נגמרה התוכנית בדיוק כשסיימתי את מנת-הכריות-היומית-שלי,

ואז התחילו לתקוף אותי מחשבות.

 

"ואם הטלפון יצלצל? לענות? לא לענות? אנשים יגלו שנשארתי בבית!

ואם פתאום אמא תחזור מהעבודה מוקדם ותראה שאני בפיג'מה? 
ואם יתקשרו אליה מהביצפר ויגידו שאני מחסירה המון? ואם... "

 

זה לא נגמר.

באיזשהו שלב הגעתי לרמה של טירוף ושמתי איזה טראנס חסידי בפול ווליום בניסיון להשתיק את המחשבות, 
אבל.. לא ממש הלך לי.

כשהם יותר מדי חזקות ומטרידות שום דבר לא מצליח להשתיק אותן.

(סמים? K די.. זה מתחיל להיות מטופש.)

 

"רגע, אם אני לא מצליחה להשתיק אותן, אז רק פיתרון לבעיה ישתיק אותן.

אם אין בעיה או משהו שידאיג אותי אין מחשבות."

 

אז התחלתי לחשוב, מה היה פותר אותי מכל המחשבות האלה?

והתחלתי לענות לעצמי...

 

"שההורים ידעו שנשארתי בבית ויבינו אותי..."

 

"שהמורות לא יכעסו, שיבינו שאם אני מחסירה, זה לא סתם."

 

"שאני יוכל לקום בבוקר, להגיד להורים שלי שהיום אני לא מסוגלת לשבת בכיתה, והם פשוט יקשיבו ויבינו בלי להתפרץ 
ובלי לקטוע אותי באמצע המשפט או לחפש תירוצים למה מה שאמרתי לא נכון או לא הגיוני.

ש-י-ב-י-נ-ו."

 

"שהמורות לא יורידו לי ציונים וישנאו אותי כי אני לוקחת לעצמי יום חופש פעם בשבוע.. 
שיבינו שאם אני לא אקח את אותו יום חופש אני אשתגע ואקח יום חופש ביום למחרת, ואם גם אז אני לא אקח, 
אני אהיה חולה ואכנס לדיכאון. 
שיבינו אותי שאני לא עושה את זה סתם...

אם אני לא מגיעה לביצפר אני לא עושה את זה מעצלנות,

אני עושה את זה באמת כי אני לא חושבת שאני מסוגלת לשבת לגמרי שם.

אני יודעת שהראש שלי יהיה במקום אחר.

זה או שאני לגמרי שם, או שאני לגמרי לא שם.

אבל לא חצי שם.

ממש לא.

 

תבינו כברררררררררררר.

אל תדברו רק תפתחו את האוזניים ואת העיניים ותראו ותשמעו את מה שאני אומרת!!!!!111 
אל תקטעו אותי באמצע המשפט ואת תסטו מהנושא של השיחה!111

תנו לי לדבר.

תנו לי לסיים.

תנו לי לומר את מה שיש לי לומר עד הסוף, אולי ככה תבינו.

 

אל תאיימו עלי ואל תפרקו עלי את עצבים שלכם!

 

אמא,

אל תדברי אלי במילים שאני לא אומרת אפילו לחברים שלי ביום יום,

אל תאיימי שתעזבי את הבית ואל תגידי לי שאני אשאר פה לבד עם אבא ויאכל חרא כי את סתם משפילה 
את עצמך את מתנהגת כמו ילדה בגילי!!!1

תשלטי בעצמך.

תשימי לב מה את עושה ומה את אומרת.

 

אבא,

אל תהפוך את המילים שלי לכאלה קטנות, כי הן לא.

המילים שלי הן בדיוק כמו המילים שלך.

תקשיב.

תבין במקום להגיד לי שאני מדמיינת, שאני ילדה קטנה, ושאני ממציאה לעצמי בעיות. למה שאני אמציא לעצמי בעיות? 
מי המטומטם שימציא לעצמו בעיות?

אל תעיז לקרב אלי את הידיים שלך.

ואל תעיז להוציא את המחשב מהחשמל באמצע שאני כותבת משהו כי אני שונאת את זה.

תשלוט בעצמך.

תשים לב מה אתה עושה ומה אתה אומר.

 

 

ואחר כך,

אל תתפלאו אם אתם מוצאים אותי בורחת מהביצפר.

ואל תתפלאו אם אני לא מדברת איתכם ולא מסתכלת לכם בעיניים כשאתם מדברים אלי.

ואל תתפלאו למצוא אותי ב4 בבוקר מעשנת משהו בחדר שלי כי לא הצלחתי להירדם כי נחנקתי מהדמעות של עצמי.

 

---

וגם. איבדתי את בתוליי